רשימה זו מתארת את קורותיו של טיול מיוחד לסיני
שהתקיים בחודש אוקטובר 1967. עקב הזמן הרב שחלף
קיימים אי אלו דיוקים בפרטים שונים וכן בשמות
האנשים המוזכרים ברשימה זו.
* אשמח ביותר לקבל תגובות ממטיילים שזכו להשתתף בחוויה זו
ואף לקבל תיקונים והערות מצידם
זמן קצר לאחר סיומה של מלחמת ששת הימים החילונו, במסגרת החברה להגנת הטבע, להוציא טיולים בני שבוע למרחבי סיני. כבר מלכתחילה נתבקשנו על ידי קבוצות שונות לחזור מסיני שלא בדרך שגרתית, אלא להגיע משארם א-שייך לאילת לאורך החוף המזרחי של סיני. זהו ציר אתגרי בו נעה בשנת 1956 במסגרת מבצע 'קדש' חטיבה תשע שיצאה מאילת בדרכה לכיבוש שארם א- שייך. פנינו אפוא לשלטונות הצבא בבקשה לאשר את הנסיעה בציר זה אך זו נדחתה. הוסבר לנו כי בקטע מסוים שבין דהב לשארם נותרו עדיין מוקשים שהונחו בשעתו על ידי המצרים ופינויים טרם נסתיים.
כדי לעקוף את בעיית המיקוש, החלטנו לנסות ולהגיע לאילת בנתיב חילופי. הבחירה נפלה על התוואי הנוכחי שראשיתו כאמור באזור סנטה קתרינה ואילו המשכו מתחבר לציר חטיבה תשע בוואדי ע'זלה. איתרע מזלי וחודשיים לפני כן השתתפתי בסיור קציני חטיבת אילת שעבר תוואי זה על גבי קומנדקרים וכך נזדמן לי להכירו.
סיור קציני חטיבת אילת בואדי ע'זלה (אוגוסט 1967)
מאחר והיינו מודעים לעובדה כי מעבר בצירים אלו מחייב חציית קטעי חולות ניכרים הוחלט לפיכך במזכירות החברה לבצע מספר שיפורים במשאיות כדי להתאימן לתנאי השטח. סוכם על ביטולם של ה'טריילרים' – עגלות הגרר שנשאו את המטען הכבד והפכו בחולות למעין עוגנים שהקשו על התקדמות הרכבים. לשם כך היה צורך להתקין גגונים מעל תאי הנהגים שעליהם תועמסנה חביות הדלק ולהוסיף אצטבאות מעל מושבי המטיילים לאכסון שאר הציוד.
כך אמורות היו הטיוליות להיראות….
והנה, ימים ספורים לפני מועד היציאה התקשר אליי אדיר ממזכירות החברה: "תשמע, עזרא", אמר, "יש לי בשורה לא טובה. לא נוכל להשלים את ההתקנים במועד".
"מדוע? מה קרה?"
"שוחחתי הבוקר עם המסגרייה. הם אומרים שנתקלו בבעיות בלתי צפויות ולא יוכלו לסיים את העבודות בזמן. לצערי, לא נוכל גם הפעם לוותר על הטריילרים. תצטרכו לגרור אותם אחריכם".
"אין שאנס. אתה יודע מה זה אומר? הם יבלמו אותנו. פשוט ניתקע בחולות. צריך לדחות את הטיול".
"אי אפשר. כבר דחינו פעם אחת. ביום ראשון אמורות לצאת שתי משאיות מלאות. הבטחנו שהפעם נחזור בציר זה"
"עזוב הבטחות… אתה מוציא מטיילים, יש לך גם התחייבות להחזיר אותם".
"ללא כל ספק, אבל יש לנו גם פתרונות. כבר ישבנו וחשבנו על הכול. חלק מהסולר נאכסן בג'ריקנים ולא בחביות. במקרה שלא תהיה ברירה תעבירו אותם מהטריילרים אל תוך המשאיות. המטיילים יצטופפו, לא נורא. חוץ מזה, יש לך שני נהגים מנוסים- ג'וג'ו ויוסקה שאפשר לסמוך עליהם. גידי מצטרף אליך כמדריך שני. לטיול זה יוצאת גם קבוצה מקיבוץ איילות. חברה מעולים שהבטיחו לתת כתף ומוכנים לסייע בפתרון כל בעיה שתצוץ בשטח".
"מה אומר לך? אצא אם אין ברירה, אבל תדע שאני מאוד לא שלם עם כל העניין. תכין מסוקים לחילוץ במקרה הצורך…"
"אני אישית אבוא לחלץ אתכם. אל תדאג".
"מה בקשר לרופא?"
"יש לכם רופא מעולה. כירורג. מגיע עם כל הציוד. יש גם מכשיר קשר תקין, יש הכול"
"תבדוק שלא יחסר דבר – חלקי חילוף, משאבות אוויר, צמיגים, ובעיקר אל תשכח את השפאלות. שתיים לכל משאית".
"בינתיים עומדות לרשותי רק שתיים ואני עושה מאמצים להשיג עוד שתיים. בכל מקרה תוכלו להשאיל בדרך מהיחידה הצבאית באבו רודיס או בשארם א-שייך"
"נשתדל. בלעדיהן אין בכלל מה לדבר על כניסה לציר החולות".
בעניין זה לא הייתי מוכן לוותר. השפאלות, רצועות פח עבה, ארוכות ומחוררות, הינן ציוד הכרחי למסע מסוג זה. בקטעים בעייתיים, כאשר קיימת סכנת התחפרות, מניחים אותן בקדמת הגלגלים והדבר מאפשר לרכב להתקדם ולצאת מאזור השקיעה. גם במקרה שהרכב כבר התחפר, הן מסייעות לפעולת החילוץ.
"יהיה בסדר, עזרא. אל תדאג"
"מאוד מקווה, להתראות".
שפאלה
שבוע ימים לאחר מכן כבר יצאנו לדרך. נסענו דרך אילת, 'דרב אל-חאג' ולעת ערב הגענו לנאת נח'ל. למחרת המשכנו לכוון התעלה ובדרכנו נאלצנו להתמודד בלא מעט שקיעות בחולות המיתלה. בסופו של דבר הגענו אל גדות התעלה , שם ירדנו כדי לחלץ את עצמותינו ולצפות אל יבשת אפריקה שמעברה השני.
על גדות התעלה
בשעות הצהרים הגענו למחנה הצבאי באבו רודיס. לשמחתי הרבה קיבלתי ללא קשיים מיוחדים אישור לחתום באפסנאות על שתי שפאלות נוספות שלא תיארו לעצמן מה הולך לעבור עליהן.
במרוצת הימים הבאים טיילנו באזור שארם א- שייך, ונבק. בדרכנו חזרה הגענו אל העיירה א-טור כדי לבלות את לילינו בחופה הקסום.
זוהי עיירת דייגים קטנה השוכנת לחופו של מפרץ סואץ אשר שימשה בעבר כתחנת הסגר לעולי הרגל שעשו דרכם חזרה ממכה למצרים ונאלצו להתגורר כאן במשך תקופת מה בתנאי בידוד.
מבניה הציוריים והססגוניים ושפע הסירות הנטושות של החוף הישרו על החבורה אווירה מיוחדת ובלתי נשכחת.
"איזו מן שלווה" – עירית זהרוני ז"ל
למחרת בשעות הערב הגענו כמתוכנן לסנטה קתרינה. הבוקר השכמנו קום ושמנו פעמינו אל פסגת ג'בל מוסה. טיפסנו בשעות החשיכה מתוך כוונה לצפות בזריחה ואכן לא התאכזבנו. עם הגיענו למרומי ההר החלה זו להתגנב ואט אט שילחה את קרניה שנפרשו ועטפו בשלל צבעים את הפסגות העוטרות אותנו.
"הנה מול הר סיני…בוער בוער הסנה"
קשה היה להיפרד מנוף בראשיתי זה ומהמראות הקסומים, אך השעה אצה לנו. לאחר שירדנו מההר, היטבנו ליבנו בארוחה קלה, נכנסנו לביקור חפוז במנזר סנטה קתרינה. מיד לאחריו פתחנו בנסיעה לעבר ביר- צפרה.
מנזר סנטה קתרינה
אין דרך חזרה
סוף סוף מגיע הרגע המיוחל. שתי משאיות בעלות הנעה קדמית הגוררות אחריהן טריילרים – עגלות הגרר עמוסות לעייפה בחלקי חילוף, מזון ודלק – ניצבות ברחבת מנזר סנטה קתרינה בסיני ומוכנות ליציאה למסע אתגרי. קרוב לחמישים מטיילי החברה להגנת הטבע אמורים לחצות בשלושת הימים הבאים את נתיב החולות והדיונות המשתרע מאזור זה ועד לנאת עין- פורטגה הממוקמת דרומית לאילת. הנהגים בודקים פעם נוספת את חיזוקי החבלים והמסע יוצא לדרך.
עד לואדי סעל הכל הולך כשורה. מכאן ואילך עלולות לצוץ בעיות. אפיקו של ואדי זה משופע בחולות והרכבים עלולים לשקוע. הנהגים נעצרים ומוציאים קצת אוויר מהצמיגים כדי להקדים תרופה למכה.
ביר סעל
ג'וג'ו, הנהג היושב לצידי מודאג במקצת. ככל שאנו מתקדמים במורד משתנה אופי הערוץ. גרגרי החול הופכים לדקים יותר והמאמץ המופעל על המנועים הולך וגובר. קמטים מופיעים על מצחו של ג'וג'ו. ידיו לופתות בחוזקה את ההגה וכולו דרוך ומרוכז במשימה שלפניו. "איזה חול מחורבן ", מסנן מבין שיניו, "והטריילר הזה מאחור – ממש מכה. עוצר אותי כל הזמן ולא נותן להתקדם".
"אתה הרי יודע שלא רציתי לקחת את הטריילרים הללו", אני מתגונן.
"אז מה זה עזר?" הוא רוטן, "עכשיו אנחנו תקועים איתם. רק שתדע, עזרא, אין שום סיכוי בעולם שנוכל לחזור לסנטה. שום משאית לא תצליח לעלות ככה בחולות האלה".
"סע, סע ג'וגו', אני מאיץ בו. אל תדאג, אין לנו שום כוונה לחזור".
ג'וג'ו מעיף מבט חטוף במראה. "מה עם יוסקה? " שואל , "הוא אחרינו?"
"זה בסדר, ג'וג'ו. לפני מספר דקות ראיתי אותו", אני מרגיעו.
עוד סיבוב, עוד פניה, עוד כמעט שקיעה והוואדי נפתח. לעינינו נגלית בקעת צפרה. ים חולות נפרש למרחקים – גיבובי דיונות צפופות שהוסעו באמצעות הרוחות מאזורי אבני החול המזדקרים באופק. ליד ביר צפרה אנו נעצרים ומחליטים להתארגן ללינת לילה. המטיילים, בחלקם מזנקים לעבר הדיונות ומתחילים להשתעשע, מקצתם משתרעים למנוחה קלה ואילו התורנים פונים לפרוק את הציוד ומתחילים לעסוק בהכנתה של ארוחת הערב.
"עזרא, בוא הנה", פולחת את האוויר קריאתו הנרגשת של ג'וגו'.
אני מפנה מבטי ומבחין בג'וג'ו וביוסקה הניצבים על גג המשאית ומצביעים בידם לעבר האופק.
"מה קורה?"
"אמרת שמחר אנחנו ממשיכים צפונה?" שואל ג'וג'ו.
"אמת".
"תסתכל טוב", מתפרץ לעברי, "הכל שם מלא דיונות ודיונות… אני פשוט לא מאמין, לא רואים את קצה החולות…"
"ג'וג'ו, אל תדאג, זוהי בקעה מישורית, נסתדר. ניסע בין הדיונות, נדחוף קצת. עברנו את פרעה, נעבור…"
"כמה יש לעבור? "
"בערך ארבעה קילומטרים".
"ארבעה קילומטרים? אתה נורמאלי? אין סיכוי שנעבור את זה עם הטריילרים המזורגגים האלה. בחיים לא נצא מכאן! " ג'וג'ו מתחיל לחמם את עצמו והתרגשותו הולכת וגוברת. "איזה אידיוט אני! למה הסכמתי לצאת? את כל החיים השקעתי באוטו הזה ועכשיו אני הולך לתקוע אותו בחולות!" הוא זועק בעודו חובט באגרופו על ראשו.
"תירגע ג'וג'ו, יהיה בסדר ", אני מנסה להרגיעו. "אתה קצת עייף ועצבני. בוא חביבי, נלך לאכול, תישן טוב בלילה ותירגע. מחר נקום מוקדם, נסייר בדיונות ונראה איך מתקדמים הלאה".
"חרקות" בלב הדיונות
הלילה ירד על בקעת צפרה. כולם כבר נרדמו. לא בטוח באשר לג'וג'ו ויוסקה. שניהם נראים מוטרדים ביותר.
אודה על האמת, גם אני איני רגוע לחלוטין. אמנם, צברנו בעת האחרונה ניסיון לא מועט במעבר קטעים חוליים וחילוצי רכבים, אך טרם התנסינו בחציית ציר כה ארוך וקשה ובתנאים כאלו. אמש עוד יכולנו להתחרט ולהיאחז בטענה זו או אחרת, אולם רצונם העז של המטיילים הכריע את הכף. תמיכתם והתלהבותם היא זו אשר נסכה בנו את האומץ והנכונות להיענות לאתגר זה.
כעת כבר מאוחר. נהיר לי כי אין דרך חזרה. עתה לא נותר אלא לשנס מותניים ולדחוף קדימה.
קדימה – הי צפונה לאילת. רק שמונים קילומטרים של חולות…
אני מתחפר בשק השינה. נכנע לעייפות ונרדם.
עם בוקר אנו מתעוררים, לוגמים קפה ראשון ויוצאים לבדוק את השטח. אל חבורת הנהגים מצטרף גם עודד, יוצא יחידת סיור ובעל ניסיון רב בנהיגת שטח. אנו מסתובבים בין הדיונות ומטכסים עצה. אני מתאר כיצד עברנו כאן עם הקומנדקרים בסיור הקצינים: "בקטעים מסוימים שקענו ומידי פעם נאלצנו לרדת ולדחוף. לעומת זה היו קטעים ניכרים שבהם הצלחנו לנסוע במהירות בין הדיונות מבלי להיעצר".
"זה לא יעבוד עם המשאיות", מתפרץ ג'וג'ו. "אני נוסע במהירות, רואה דיונה לפני… לא יודע לאן לפנות? ימינה…שמאלה… ואז נתקע ".
"אולי נסמן לכם ציר תנועה? " מציע עודד, "תוכלו לתפוס תאוצה ולהמשיך כמה שניתן. כשיהיה צורך נרד ונדחוף".
"ואיך אתה מתכוון לסמן ארבעה קילומטרים?" מקיש ג'וג'ו.
"נסמן תחילה קטע קצר אחד. אם זה ילך, נחזור על כך בקטעים הבאים".
"ובמה נסמן ?" 
"באנשים", עונה עודד.
"באנשים?"
"נפזר אנשים על הדיונות הסמוכות לציר שנקבע והם יכוונו בידיהם את המשאיות".
"וואלה, רעיון טוב!" אני מגיב, "מה אתה אומר, ג'וג'ו?"
"אפשר לנסות. מה אכפת לי, אם אתקע הרי אתם תדחפו… בכל מקרה אנחנו חייבים לרוקן עד כמה שאפשר את הטריילרים. אחרת הם יתקעו אותנו".
"נרוקן כל מה שנוכל, ג'וג'ו, אל תדאג", אני מרגיעו. "בואו נחזור, נאכל משהו ונארגן את העניינים".
תוך כדי ארוחה מתגבשת התכנית. חוליה ראשונה בראשותו של עודד תצא מיד, תעבור רגלית את הקטע הראשון ותבחר את המסלול הרצוי. אחריהם יתקדמו 'נתבים' שיפוזרו על התלוליות הסמוכות לצמתים ויהיו מוכנים לסמן למשאית הראשונה את כוון התנועה. בהינתן האות, תתחיל המשאית לנוע כשעליה נמצאים המטיילים שיירדו וידחפו במקרה של שקיעה. במידה והכל יעבור בשלום, נעביר באופן דומה את המשאית השנייה אז נעבור לקטע הבא וחוזר חלילה.
אנו מכנסים את המטיילים ומסבירים את שיטת הפעולה. אחר מרוקנים מהטריילרים כל מה שניתן להעברה אל תוך המשאיות בעוד הנהגים עוסקים בהוצאת כמות אויר נוספת מהצמיגים. עתה יוצאת לדרך החוליה של עודד ועמה ה'נתבים'. האחרונים מוצבים על התלוליות לאורך ציר התנועה וממתינים. אני עוקב אחריהם במשקפתי וכעבור זמן מה מבחין בחולצה צבעונית המתנופפת מצד לצד.
"זהו הסימן לתזוזה", אני קובע.
האנשים עולים לרכב. אני מתיישב ליד ג'וג'ו וטופח על ברכו. הוא מייצב את ישיבתו, נצמד לגב המושב, ממלמל מספר מילים לא ברורות, אולי תפילה, אחר מתניע ומזנק.
הרכב מתחיל לנוע וחולף בין הדיונות. אני עוקב אחר תנועות ידיהם של האנשים הניצבים על גבי התלוליות ומכוון את ג'וג'ו בהתאם. ידיו לופתות בחוזקה את ההגה, פניו מכווצים, רגלו אינה מרפה מהדוושה והמשאית נכנסת בהדרגה לתאוצה. תוך כדי נסיעה מתחיל הוא להשתחרר מהמתח. נראה לי שאף מרוצה מהאתגר. זהו ג'וג'ו במיטבו.
אנו מגיעים לסיבוב חד. ג'וג'ו מנסה לקחת אותו בלי להאט וכמעט 'מתיישב' בשולי הדיונה. אבל ידיו מנוסות. הוא מאט, משחק קלות עם ההגה והרכב חוזר למסלולו.
"… אממק ! " הוא פולט, "כמעט ונתקעתי ".
ג'וג'ו נותן גז ומאיץ. על הדיונה שממול עומדת עירית ומנפנפת לנו בידה. מעניין מה חושבת לה נח"לאית זו שלקחה חופשה כדי לעשות כיף, ובמקום זה עומדת בצומת דרכים ומכוונת את התנועה כאילו שרתה במשטרה הצבאית?
עוד דיונה, עוד סיבוב, עוד 'כמעט שקיעה', עוד קללות עסיסיות הנשלפות מהרפרטואר הססגוני של ג'וג'ו והנה מתגלית דמותו של עודד. הוא מסמן לנו להאט ומפנה אותנו אל קטע המתאים לעצירה. הרכב נעצר, ג'וג'ו קופץ מתוכו, רוקע ברגליו על הקרקע וכולו קורן ומחייך.
עודד יורד מהתלולית ולוחץ את ידו. "הלך טוב, אה? " אומר וטופח על גבו. גם שאר המטיילים מתקבצים סביבו ומפזרים מחמאות. עודד אינו משתהה, עולה חזרה ומנופף בחולצתו. גידי, המבחין בו מרחוק, מסמן למטיילים לעלות והמשאית השנייה יוצאת לדרך. יוסקה נוסע בבטחה בעקבות ה"קוליס " שיצרו גלגלי הרכב הראשון. באחד מהסיבובים החדים כמעט ונתקע, אבל מיומנותו עמדה לו. בסופו של דבר עובר את המבחן בהצלחה והנסיעה מסתיימת ללא תקלות. יוסקה יורד מהרכב, מתחבק עם ג'וג'ו וזוכה לשפע מחמאות.
אבל השמחה מוקדמת למדי. 'נגלה' אחת עברה אמנם בשלום, אך נותרו עוד כמה. מי יודע מה טומנות אלו בחובן?
לא מבזבזים זמן. עודד יוצא מיד לסימון הקטע הבא והסיפור חוזר על עצמו. ככל שהזמן חולף נעשים האנשים מתורגלים יותר ויותר. עודד ממשיך לאתר את ציר התנועה ואילו ה'נתבים' עומדים על התלוליות, מסמנים ומשמיעים קריאות עידוד לרכבים החולפים על פניהם. מידי פעם נתקעת אחת מהמשאיות. הנוסעים מזנקים מתוכה, דוחפים, מחלצים במידת הצורך וחוזר חלילה.
וכך, במשך שעות ארוכות נמשכת חציית הבקעה. רק בשעות הצהרים מגיעה זו לסיומה. כולנו מסתודדים עתה סביב הנהגים העומדים מותשים, אך מלאי סיפוק. "בהתחלה לא האמנתי שיש לנו סיכוי", מתוודה ג'וג'ו. "לא הפסקתי לקלל את כל העולם, אבל עמוק בלב התפללתי… רק בזכות זה הצלחנו לעבור".
"נזדקק לעוד הרבה אמונה …" אני מהרהר לעצמי וטופח על כתפו, "עשיתם ממש עבודה נהדרת".
תחושת הקלה אופפת אותנו. האנשים מעודדים מהצלחת המשימה, טופחים איש לרעהו על השכם, מחליפים חוויות ומרעיפים דברי שבח על הנהגים. אני מתבונן בהם ורוחי מתחזקת. איזה קבוצה נפלאה, איזו אווירה, איזה שיתוף פעולה. אין לי ספק שבעזרתם נוכל לצלוח כל מכשול שבדרך.
כולנו עייפים ובייחוד הנהגים. אנו מכריזים אפוא על מנוחה קצרה ומתארגנים לארוחת הצהרים. בסיומה, ולאחר שתיית הקפה, אנו עולים על הרכבים וממשיכים בנסיעה.
עוד מעט והמשאיות גולשות לאיטן אל אפיקו הצר והחולי של ואדי צפרה. אפיק זה שאורכו כחמישה קילומטרים מספק לנו אתגר לא קל. מידי פעם נתקע אחד מכלי הרכב. אז יורדים החבר'ה, דוחפים מעט וממשיכים. רק לקראת ערב מסתיים המאבק המתיש. אנו מגיעים לשולי ואדי חג'ג', שם מאתרים פינה מוגנת מרוח ומתארגנים ללינת לילה. 
העייפות מטביעה בנו חותמה. כל מי שכוחותיו במותניו נחלץ לסייע בהתארגנות. פורקים את הציוד, את ארגזי המזון, הכיריים, בלוני הגז ומרתיחים מים. תוך זמן קצר מצטופפים כולם סביב סיר המרק המהביל. עפרה, שחומת השיער, מגישה קעריות מרק לנהגים השרועים באפיסת כוחות על מזרוניהם. "שיהיה לכם לבריאות, כל הכבוד, עשיתם עבודה יפה ", היא אומרת וזוכה לחיוך ולהבעת תודה.
לא חולפת השעה וארוחת הערב הדשנה מוכנה ופרושה. כולנו יושבים במעגל, משביעים את רעבוננו בתבשילים החמים ומחליפים בינינו חוויות.
בסיום הארוחה אני עובר לתאר את המשך המסלול. "שעות הבוקר יהיו ודאי לא קלות ", אני מדגיש , יהיה עלינו לחצות קטעי דיונות וחולות בקטעים מישוריים או בשיפועים מתונים ואני מקווה כי הניסיון שרכשנו עד עתה יהיה לנו לעזר. החלק היותר קשה אמור להסתיים כאשר נגיע אל פרשת המים. משם נמשיך לנוע צפונה בציר חטיבה תשע. הנתיב עובר אמנם באפיקו החולי והטובעני של ואדי ע'זלה, אולם מאחר ואנו נחצה את כולו בירידה לא צפוי שניתקל כאן בבעיות מיוחדות. במידה והכל יעבור בשלום, נעביר את לילנו האחרון בנאת עין-פורטגה, אחת מנאות המדבר המקסימות במזרח סיני. ביום שלמחרת, נמשיך לאילת בדרך עפר נוחה ובערב, באיחור של יום אחד מהמתוכנן, נסיים את הטיול בתל -אביב".
"רק יום איחור אתה אומר? מהפה שלך לאוזניים של האלוהים ", מסנן ג'וג'ו לקול צחוקם של המטיילים. יוסקה יושב לידו בשקט ומנענע בראשו לאות הסכמה.
"אגב, בעניין האיחור", אני מוסיף, "יצרנו קשר עם החברה והודענו להם על השינוי בתכנית. ביקשנו כי יתקשרו לכל המשפחות לדווח להן על כך.
בסיום התדריך פורשים חלק מהמטיילים אל שקי השינה. שאר האנשים יצטופפו סביב המדורה וימתינו בסבלנות לקפה המתבשל לאיטו בסיר המפויח. חלקם ינטשו לאחר שתיית הקפה ורק מתי מעט יתעקשו להישאר ליד המדורה כדי להאזין להרצאה על 'מסעות בני ישראל בסיני' אותה אשמיע בפני קהל מנומנם למחצה.
מבחן השטח
עם שחר אנו מתעוררים, שותים שתייה חמה ומתכבדים בעוגיות. לאחר התארגנות מזורזת מטפסים לרכבים ומתחילים בנסיעה לאורכה של בקעת חג'ג'. התשתית בבקעה זו הינה חולית אך עבירה יחסית. הנוף פתוח ומשובב עיניים. בדרך עוברים ליד ה"נוומיס" – קברים קדומים המתוארכים לאלף הרביעי לפני הספירה אך המסורת הבדואים מתעקשת לשייכם לבני ישראל. שיהיה. אנו ממשיכים ונעצרים ליד גבעה בודדת שעל קירותיה הבנויים מאבן חול מתגלים חריתות שונות – כתובות נבטיות, ציורי גמלים, יעלים וכמה מנורות בעלות שבעת קנים שצוירו כנראה על ידי סוחרים יהודים שעברו כאן בעבר.
ה"נוומיס" בבקעת חג'אג'
בהמשך חולפים במרחק לא רב מנאת עין- חודרה האגדית, המזוהה על ידי מספר חוקרים עם 'חצרות' המקראית. מה חבל שאין שעתנו פנויה כדי לסטות מדרכנו ולסייר בה.
המישור הרחב הולך ומסתיים ואנו מתנקזים לאפיק צר. כאן משתנה המצע והופך מחול גס לדק גרגר, עובדה שאינה מבשרת טובות. ואכן, הרכבים נעים כאן ביתר כבדות ובאיטיות מרגיזה. ג'וג'ו מנסה להאיץ אך הרכב אינו סר למרותו. המשאית מאטה את מהירותה ולבסוף נעצרת.
"צריך להוריד את האנשים ולדחוף", אומר ג'וג'ו.
אין ברירה, כולנו יורדים ומתארגנים לדחיפה. ג'וג'ו מכניס למהלך, נותן גז ו… דבר לא קורה. הרכב נשאר תקוע.
"חבר'ה, כולם יחד!" מנסה עודד. "הי הופ! הי הופ!"
דוחפים, אבל אין כל תגובה.
הי הופ… הי הופ … לעזאזל עם הטריילר הזה…
"אין ברירה, מוכרחים לשים שפאלות, לא ילך בלי זה ", הוא פוסק. אנו מורידים את השפאלות, תוחבים את הקצוות מתחת לגלגלים ודוחפים. ג'וג'ו לוחץ על הדוושה, הרכב מתחיל לנוע, מתקדם מספר מטרים ונעצר. שוב שולפים אותן מהחול, מניחים ודוחפים. שוב נע הרכב אך מהר מאוד נעצר.
אותו רגע מגיעים גידי ויוסקה מאחור. "גם אנו תקועים ועומדים להתחפר!" אומר יוסקה בייאוש, "לא יודע איך נצא מזה?"
אני מטפס לקבינה ומציץ בג'וג'ו. ראשו מורכן על ההגה וידיו מליטות את פניו.
"בוא תרד ג'וג'ו, נטכס עצה ", אני פונה אליו.
הבן אדם לא עונה. לפתע מפנה אליי את מבטו. עיניו וקולו השבור מסגירים את מצוקתו. "לעולם לא נצא מכאן. לעולם!"
"ג'וג'ו, נצא מזה. אמרתי לך, עברנו את פרעה…"
"ונתקענו בסיני… למה הייתי צריך את כל זה, למה?"
"יאללה ג'וג'ו, יוסקה כאן, גם עודד, בוא נעשה חושבים… מוכרחים למצוא פתרון".
ג'וג'ו נאנח ויורד בפנים נפולות. האנשים מתארגנים בינתיים לארוחת הבוקר ואילו עודד והנהגים מחליטים ללכת ולהתקדם כברת דרך נוספת כדי להתרשם ממצב התוואי. כעבור זמן מה הם חוזרים.
"נראה לי שבקטעים מסוימים נוכל להתקדם לא רע", אומר ג'וג'ו, "אך ישנם קטעים מחורבנים שבהם בטוח נשקע".
"אז מה אתם מציעים?" שואל גידי.
"בקטעים הקשים צריך להניח שפאלות בדירוג ולדחוף", משיב עודד.
"מה הכוונה?"
"מיד אסביר", אומר עודד, "תחילה מניחים שפאלה אחת לפני אחד הגלגלים הקדמיים. המשאית עולה עליה ומתחילה לנוע. תוך כדי כך מניחה קבוצה אחרת את השפאלה השנייה לפני הגלגל הנגדי. הרכב ממשיך להתקדם ואז שולפים במהירות את הקודמת שהשתחררה ומניחים שוב לפני הגלגל הקדמי וחוזר חלילה. ברגע שהנהג יחוש שאינו זקוק לסיוע, יסמן בצפירה ואז, תוך נסיעה איטית, תועמסנה השפאלות והאנשים יזנקו לרכבים ".
"זה מסובך מדי", אני מתערב, "זה לא פשוט לדלג אל הרכבים תוך כדי נסיעה. זה גם מסוכן".
"אין ברירה", אומר עודד, "ברגע שהמשאיות מקבלות תנופה, הן חייבות להישאר כל הזמן בתנועה. אחרת תשקענה מיד".
"ישנה כאן בעיה וחייבים למצוא לה פתרון", מתעקש גידי.
כולנו עומדים חסרי ישע ומטכסים עצה. לפתע ניצתות עיניו של עודד. "יש!" אומר בקול נרגש.
"יש מה? "
"יש לי רעיון, אבל בשביל זה צריך כמה קרשים ארוכים".
"בשביל מה קרשים?"
"תיכף אסביר לכם. זה יכול אולי לפתור לנו את הבעיה… "
"מאיפה תיקח קרשים?"
"נפרק מהמשאיות…"
"מהמשאיות? ומה עוד?" מתפרץ יוסקה
"אתה יכול לפרק הכול ", פולט ג'וג'ו ספק ברוגז ספק בציניות, "תפרק את הקבינה… את המנוע… הרדיו… במילא תשארנה המשאיות תקועות והבדואים יבואו וייקחו הכול ".
" תרגע ג'וג'ו, אנו זקוקים לקרשים כדי שיעמדו עליהם אנשים. לא יגרם להם כל נזק", מרגיעו עודד ומיד עובר לפרט את תכניתו:
"אנחנו צריכים לפרק ארבעה קרשים ארוכים שאותם נקשור בעזרת חבלים אל צידם החיצוני של המשאיות", הוא מסביר. "על הקרשים הללו יעמדו תוך כדי נסיעה אנשים שיעסקו בחילוץ הרכבים. כשהכול יהיה מוכן, תפרוש כל קבוצה את השפאלות שלה בדירוג ותדחוף. ברגע שהרכב יתחיל להתקדם והנהג ייתן צפירה, ישלפו המחלצים משני צידי הרכב את השפאלות, יעבירו אותן במהירות לאנשים שיעמדו מוכנים על הקרשים ומיד יזנקו בעקבותיהם. אז יאיץ הנהג את מהירותו ויתקדם ככל שיוכל".
"עם האנשים על הקרשים?" תמה יוסקה.
"כן. ביד אחת ייתפסו בסולמות ובשנייה יאחזו את השפאלה", עונה עודד וממשיך: "ברגע שהנהג יחוש כי הרכב עומד לשקוע בשנית, ייתן סימן נוסף, למשל שתי צפירות. אז יזנקו המחלצים מהקרשים, ייטלו את השפאלות ובטרם ייעצר הרכב יניחו אותן בדירוג וחוזר חלילה".
"מסובך מדי. לא מאמין שזה יעבוד", אומר ג'וג'ו בספקנות.
אמת, תכנית זו נשמעת הזויה למדי, אך זו היחידה שעולה כרגע על הדעת. בלית ברירה מחליטים לאמצה ולנסותה. אנו מתחילים להתארגן. הקרשים נפרקים מהמשאיות ונקשרים לצידי הרכבים. המטיילים מקבלים הנחיות וכל אחד מודע היטב לתפקידו. כשההכנות מסתיימות פורשים ה'מחלצים' את השפאלות והרכב הראשון מתחיל לנוע. זמן קצר לאחר מכן מתחיל גם הרכב השני להתקדם.
תחילה נראית לנו משימה זו כבלתי אפשרית. מסתבר כי רצועות הברזל הכבדות נקברות תכופות מתחת למעטה החול וצריך להשקיע מאמץ ולשלפן במהירות. אבל איננו מוותרים. ה'מחלצים' מניחים את השפאלות כמתוכנן, שולפים בהישמע הצפירה, מעבירים במהירות אל השניים שעל הקרשים ומזנקים אחריהם- הכל כפי שתוכנן.
המלאכה קשה ומתישה. בקטעים מסוימים נאלצים כולם לרדת מהמשאית ולסייע ל'מחלצים' בדחיפות. עודד מתרוצץ, נותן את הקצב וכולו מזיע ונושף. האנשים מגייסים את כוחותיהם, מאמצים את שריריהם עד תום ונותנים את כל נשמתם. אפילו גיא, שאיבד במלחמת 'קדש' את ידו האחת, נשען על דופן המשאית ודוחף. מצחו נוטף זיעה, אך אינו מרפה, כאילו רק בו תלוי ביצוע המשימה. במרחק מה מאחור מתקדמת באיטיות המשאית השנייה בניצוחו של גידי. עירן המושבניק מצרף מפעם לפעם קריאות עידוד מוזרות, מסוג אלו שהיה נוהג להשמיען כל אימת שביקש להמריץ באמצעותן את פרדתו העיקשת.
אט אט הופך הייאוש לתקווה. ככל שחולף הזמן נעשים האנשים מתורגלים יותר ויותר. בזמן השקיעות אנו נוטלים פסקי זמן לשם שתייה, הטלת מימינו והחלפת כוח. הי אז חוזרים וממשיכים להיאבק ללא רחם בגרגרי החול הטוחנים אותנו עד דוק.
והנהגים, קשה שלא לרחם עליהם. מזה שלוש שעות שהם שקועים במאמץ המתמשך והסוחט. כל משא הטיול מונח על גבם. הם מודעים לציפיות שאנו תולים בכישרונם ובתושייתם. מפעם לפעם אני מעיף מבט בג'וג'ו. כל אותה עת נאבק זה כאריה בסוגר, לופת את ההגה בחוזקה, מזיע, מגדף, מדבר אל עצמו, צורח, מלטף ללא הפסק את ידית ההילוכים ומניע את שפתיו כאילו היה שקוע בתפילה. אני יושב לצידו, מכונס ושותק. לא מעז להפריע.
ולפתע, לא להאמין. כאילו נענתה התפילה. בבת אחת נפתח לפנינו המישור השטוח של פרשת המים – פרשת הדרכים בטיולנו.
"ג'וג'ו, תסתכל!" אני פולט בהתרגשות, "אנחנו עומדים להגיע!"
"קודם כל נגיע, רק אחר כך אאמין ", מסנן מבין שפתיו.
אשרי המאמין. תוך דקות אנו נעצרים במישור הרחב המוקף גבעות אבן חול לבנות. מספר דקות לאחר מכן מופיעה המשאית השנייה. האנשים מזנקים מהרכבים בצהלות שמחה. סחוטים, עייפים ומאובקים עומדים בפנים משולהבות, מתחבקים, מתפרקים ומתחילים לשפוך חוויות. אלה מפליגים בתיאורי החילוץ ומתוודים כי לא חסכו בכל מאמץ למרות שבתוך תוכם כבר לא האמינו ואילו אחרים נשבעים שהאמינו. כולם משבחים את הנהגים ההופכים לגיבורי הטיול. יוסקה עומד ליד המשאית, שוטף את פרצופו הנוטף זיעה ומחייך. "לקראת הסוף הרגשתי שאני הולך להישבר", הוא מתוודה, "הידיים שלי כבר לא תפקדו, אבל ראיתי אתכם לפניי ולא העזתי לעצור. פשוט התביישתי…"
רינה המתנערת מהאבק אינה נותנת מעצור לרגשותיה, מחבקת את יוסקה ומצמידה לו נשיקה. "מגיע לך", אומרת. יוסקה, נבוך במקצת, מציץ לעברו של ראובן בעלה.
"תראי כמה שהוא מקנא", מתריס לעומתה.
"סוף כל סוף. הגיע הזמן", היא מגחכת ומדביקה את כולנו בחיוכה.
רק ג'וג'ו שותק. שרוע לו על שמיכה ישנה שפרש על שולי הדיונה, ידיו פשוקות לצדדים ואצבעותיו ממששות את גרגירי החול הזהוב. עיניו עצומות ושפתיו נעות כמו שקוע בתפילה…
אחרית דבר
אנו מכריזים על מנוחה ומתארגנים לארוחת הצהרים. מיד לאחריה מסבים כולם סביב סיר הקפה המהביל כדי להאזין לסיפורו של 'מבצע ירקון' שסיומו הבלתי צפוי התרחש כאן, בפרשת מים זו.
היה זה מבצע סודי ומורכב שבוצע בחודש יוני 1955. מטרתו הייתה להכין את הקרקע ל'מבצע קדש' ולבדוק נתיב אפשרי לתנועת כוחות ממונעים מאילת לעבר שארם א-שייך. על כוח רגלי שמנה שישה אנשי סיור בכירים הוטל לבדוק את הקטע שבין נואיבה לדהב שנחשב כקשה ביותר ולהמציא עליו נתוני עבירות.
משיקולים מבצעיים הוחלט כי הבדיקה תיעשה בכיוון הפוך. ואכן, בחסות החשיכה הונחת הכוח בחוף ד'הב והחל לנוע צפונה. במשך שלושה לילות פסעו הסיירים במעלה הואדי החולי ובשעות היום מצאו מסתור כלשהו מלהט השמש והחום השרבי. לרוע המזל גילו בדואים מקומיים את עקבותיהם ואלה הזעיקו את משמר רוכבי הגמלים המצרי. מיד כשנודע הדבר נתקבלה החלטה על הפסקת המבצע והכוח נצטווה להגיע במהירות האפשרית אל פרשת המים. ששת הסיירים נאספו במבצע נועז על ידי שישה פייפרים שנחתו אחד אחר השני במישור חולי זה והוטסו לאילת.
שנה וחצי מאוחר יותר החל "מבצע קדש" וחטיבה תשע, בפיקודו של האלוף אברהם יפה,יצאה כמתוכנן מאילת בדרכה לשארם א-שייך. הסתבר כי דווקא הקטע בואדי ע'זלה החוצץ בין פרשת המים לעין פורטגה, ואשר לא נבדק ב'מבצע ירקון', היה הבעייתי ביותר. בקטע זה נאלצו רכבי החטיבה להתקדם במעלה החולי ונתקלו בבעיות עבירות רציניות. קרוב ליומיים עסקו חייליה בדחיפת המשאיות והזחלים, בחילוצם ובגרירתם. מספר רכבים אף נתקעו בשטח מבלי יכולת לחלצם. אלה ננטשו ועד היום משמשים עדות אילמת לתלאות המסע.
"אנו עומדים לעבור עכשיו את הקטע הזה ", אני מסביר. "אבל בניגוד לחטיבה תשע, נעשה זאת במגמת ירידה. בדרך נוכל גם לצפות במשאיות התקועות עדיין בחולות".
"בפעם הבאה כשתעבור כאן, תמצא גם את המשאית שלי תקועה…" מגחך ג'וג'ו.
"ואז תיכנס להיסטוריה", אני מנחמו. "ונתקע שם שלט גדול ".
צוחקים. טוב שיש פנאי להתחכמויות. אבל השעה אצה לנו. אנו שואפים להגיע בטרם חשיכה לנאת עין פורטגה, להספיק לשוטט בה וליהנות מיופייה. מחר נשכים קום ונמשיך צפונה בואדי וותיר עד לאילת ומשם צפונה.
מתניעים ונוסעים. אמנם הנסיעה היא בירידה, אך אין זה משחק ילדים. מפעם לפעם שוקעים הרכבים ומשוועים לדחיפה. עכשיו כבר איש לא מתרגש. כולנו הפכנו למומחים. יורדים, דוחפים, מזנקים לרכבים וממשיכים. בדרכנו אנו חולפים על פני שלדי המשאיות השקועות בחולות. האנשים צועקים לג'וג'ו שיעצור. רוצים לצלם. אך הוא אוטם את אוזניו. זה מה שחסר לו עכשיו…
משאית ה"סיקסווילר" בואדי ע'זלה – עוד מאמץ קל…
ככל שעובר הזמן, הופכים החולות לפחות טובעניים. הנסיעה נעשית קלה יותר והנהגים יכולים להתרווח במושביהם. עם דמדומים אנו נעצרים בפאתי חורשת הדקלים של נאת עין פורטגה. בכך מסתיים למעשה פרק החולות במסענו. ג'וג'ו מזנק מהרכב ומתחבק עם יוסקה, אחר משתטח, מנשק את האדמה ומלטף בחיבה את הצמיגים. "זהו זה…" הוא ממלמל, "הכל נגמר, יש אלוהים בשמים".
כולנו יורדים מהרכבים. מכל עבר נשמעות קריאות ההתפעלות. המטיילים סוקרים את הנאה מצודדת הנפש וסופגים את המראות הנפלאים. חלקם שוטפים פניהם במים ומנסים להפיג את המתח שנצבר. אחרים מתפרקדים, עוצמים עיניים ונותנים חופש לדמיונם. נאת מדבר ציורית זו החבויה בינות לסלעי הגרניט הכהים, על דקליה ועל פלגי המים הזורמים לאורכה, מהווה סיום מדהים לטיול מיוחד זה. אט אט נמוגה העייפות, הייתה כלא הייתה וזרמי אנרגיה חדשים נספגים בתוכנו.
עין פורטגה – גרנית … דקלים… מים זורמים…
בינתיים מסיימים התורנים את הכנת הארוחה. צלילי הקשה על מחבת מזמינים אותנו להתכבד. אט אט נאספים כולם, מתקבצים סביב הסיר הענק, לוגמים מהמרק החם ונהנים מהארוחה החגיגית שהוכנה משאריות המזון שנותרו לפליטה.
מאוחר יותר נדלקת המדורה וכולם נמשכים אליה. גם מקומם של אחרוני העייפים לא ייפקד הפעם. זהו הערב האחרון לשהותנו במדבר ואיש לא יוותר.
יושבים בניחותא, תוקעים מבט מהופנט בגחלים הלוחשות ומתמכרים לניחוח הקפה העולה ומתפשט בנחיריים. מאוחר יותר תישלף מפוחית אשר תגרור בצליליה את החבורה לשירה חרישית וקולחת. עד שעות הלילה המאוחרות יהדהדו ברחבי הנאה קולותיהם של המטיילים המנסים בכל מאודם להילחם בעייפות שנצברה, משתדלים לדחות את בואו של השחר אשר יפיג באורו את קורי החלום שנרקם במסע בלתי נשכח ומרגש זה.
