בנתיב הנחושת

עייפים ומאוכזבים ישבנו סביב המדורה בחופה של דהב. זה עתה סיימנו לאכול את ארוחת הערב והמתנו לקפה המתבשל לאיטו בערימת הגחלים.
אותו שבוע התלוויתי למשלחת הערבה בראשותו של ד"ר בנו רוטנברג שעסקה במחקר ארכיאולוגי בסיני. מטרת נסיעה זו הייתה לנסות לאתר את מקומם של מכרות נחושת שנתגלו בראשית המאה העשרים על ידי חוקרים ותוארו בספרי מסעות. במשך יומיים תמימים סיירנו באזור בעזרת שני ג'יפים, אבל כל מאמצינו עלו בתוהו. לעת ערב חזרנו אל החוף והתארגנו ללינת לילה. מחר, כך סיכמנו, נשוטט להנאתנו בנאת דהב המקסימה ואחר נשוב לאילת.
בעודנו שקועים בשיחת חולין צצה לפתע מתוך החשיכה דמות לבושת שחורים והתקרבה לעברנו.
"מרחבה", שמענו את קולו.
"מרחבתין", עניתי.
היה זה בדואי מבוגר למדי, בעל מצח גבוה שהתנשא מעל עיניים שחורות ויוקדות. גופו התמיר והמוצק בלט לאור המדורה.
"תפאדל", אמרתי, "תשתה קפה?" 
"שוקראן", ענה והתיישב לידי.
"מניין ולאן?" שאלתי, תוך שאני מוזג עבורו ספל קפה.
"אני בדרכי לביתי. מתגורר כאן, בדהב".
בנו שעסק אותה שעה בכתיבת סיכומים ביומנו האישי, הרים לרגע קט את ראשו וסקר במבטו את האורח. "מה הוא רוצה?" הפטיר, וניכר היה בקולו כי אינו שש במיוחד לביקור פתע זה.
"זהו בדואי המתגורר במקום. במקרה עבר כאן. ישתה קפה וילך לדרכו".
"טוב, אבל מתחיל להיות מאוחר", הגיב בנו בקוצר רוח, " יש לנו עוד סידורים רבים למחר…"
"יש לי מספר שאלות אליו ואשחרר אותו", השיבותי וחזרתי לשוחח עם הבדואי. כך נודע לי כי שמו אעודה ומתגורר בכפר הקרוב עם אשתו וילדיו. במרבית השנה עוסק הוא בדיג. בעונת הקיץ מייבש את הדגים ומעת לעת מעמיסם על גמלו ורוכב להר הגבוה בסיני כדי למכרם.
"אתה וודאי מכיר היטב את האזור", פתחתי.
"כיצד לא אכיר? הרי נולדתי כאן".
"תאמר לי אעודה, אתה יודע מה זה 'נחאס'?"
"נחאס? אתה מתכוון לאבנים כאלה…"
"אבנים הצבועות  בצבע ירוק".
"מכיר".
"וידוע לך היכן אפשר למצוא כאלה?"
"ואללה, לא יודע".
"כתוב בספרים כי כאן באזור יש מקום עם הרבה 'נחאס'. פעם, לפני שנים רבות היו מגיעים לשם אנשים, חופרים ומוציאים משם נחושת, תראה…" שלפתי מתיקי תצלום של מכרה נחושת שהיה עימי והושטתי לו.
אעודה סקר ארוכות את התצלום. אחר הרים מבטו והתנצל, "זכור לי משהו כזה, אבל מאוד מטושטש".
"נסה להיזכר".
הוא עצם את עיניו וקימט את מצחו. "משהו זכור לי… נחאס… נחאס.. " לחש לעצמו. לפתע הרים את ראשו וטפח בידו על ברכו. "וואלה, נזכרתי במשהו", פלט.
"מה אתה זוכר?"
"פעם, כשהייתי ילד, רכבתי עם אבי על גמל לאזור סנטה קתרינה כדי למכור דגים. זכור לי שעברנו באיזה וואדי צר ושם, בתוך הקיר היו חורים. אבי הסביר לי שמשם היו לוקחים נחושת".
"ואתה זוכר את המקום?"
"איך אפשר? מאז לא עברתי שם".
בנו, שחש במשהו, התרומם ממקומו והתיישב לידנו. "מה הוא אומר?" שאל.
"זכור לו שבילדותו עבר פעם עם אביו ליד מכרות נחושת, אבל מאז לא ביקר שם.  כדאי אולי להציע לו להתלוות אלינו מחר, נסתובב בשטח ואולי תוך כדי כך ייזכר במשהו".
"רעיון טוב. דבר איתו".
"תשמע אעודה", פניתי אליו, "אולי תרצה לבוא איתנו מחר? נסתובב מעט בוואדיות ותנסה להיזכר במקום ההוא. נשלם לך".
הוא השפיל את עיניו ושתק. ראיתי שהוא חוכך בדעתו.
"תקבל גם אוכל וסיגריות", הוספתי.
"בסדר", ענה לאחר היסוס קל. "אשאר אתכם. יש לך אולי איזו שמיכה?"
"וודאי". עניתי ומזגתי לו ספל נוסף.

למחרת עם שחר יצאנו לדרך. אעודה ישב לצידי בג'יפ הראשון ואחרינו נסעו שאר אנשי הצוות מכונסים בקומנדקר. לאחר כשעת נסיעה הגענו אל ערוץ רחב, שם פנינו מערבה והתחלנו להתקדם במעלה. מפעם לפעם היה אעודה מבקשני לעצור. מיד היה מזנק מהרכב, משוטט בשטח, סוקר את הסביבה וחוזר.
"אנחנו בכיוון הנכון?" הייתי דוחקו.
"עדיין לא בטוח, אני מנסה איכשהו להיזכר", היה עונה בהיסוס.
הדרך הייתה רצופה מכשולים ומידי פעם נאלצנו לפנות אבנים גדולות שהפריעו למעבר. כעבור זמן מה נעצרנו לפני מזלג ואדיות.
"ימינה או שמאלה?" שאלתי.
"רגע, צריך לרדת ולבדוק", אמר וירד מהרכב. קרוב לעשר דקות הסתובב בשטח הלוך וחזור, סרק, בדק, תוך שהוא מגרד בפדחתו כמנסה להיזכר. לפתע ראיתיו חוזר בצעדים נמרצים כשהבעת שביעות רצון נסוכה על פניו.
"מה העניינים? אעודה".
"זה בסדר. ניסע בערוץ השמאלי".
"בטוח?"
" כן, 'מיה עלה מיה' (מאה אחוז) ", ענה.
וכך המשכנו להתקדם בקצב איטי בתוואי המשובש כשהרכבים מיטלטלים ומקרטעים. כל אימת שהגענו אל התפצלות נוספת היה אעודה יורד, סורק את השטח ומורה לי כיצד להמשיך. ככל שהתקדמנו כך הלך בטחונו וגבר. נראה היה כאילו זיכרונות ילדותו שבים וחוזרים.
לפתע, בסיומו של עיקול דרך נתגלתה לעינינו מדרגת סלע גבוהה. הרכב נעצר. "זהו, אין יותר מעבר", אמרתי לאעודה.
"נראה לי שהמערות אינן רחוקות. אפשר להמשיך להתקדם מעט ברגל", הציע .
אותו רגע הגיע הרכב השני ונעצר מאחורינו. "מה קורה, עזרא?", שמעתי את קולו של בנו. ניכר היה כי סבלנותו הולכת ופוקעת.
"הדרך חסומה. אין אפשרות להתקדם יותר. אבל אעודה חושב שהמערות די קרובות. כדאי להמשיך קילומטר או שניים ברגל".
"זה מה שאעודה אומר? הוא בכלל זוכר משהו?"
"בהתחלה לא כל כך זכר אבל עכשיו הוא מגלה ביטחון. מבטיח שנגיע".
"לך תסמוך על זיכרון של ילד בדואי שרכב כאן על גמל לפני חמישים שנה…" הפטיר בנו בטון ספקני.
"לא יודע, אבל אם כבר הגענו לכאן חבל לוותר. מה כבר אפשר להפסיד?" ניסיתי להמריצו, "כדאי להתקדם מעט וכל מי שמתקשה  יוכל להמתין לנו כאן עד שנחזור".
"נו טוב, אז נצעד קצת ברגל", סיכם בנו וירד מהרכב.  
איש מאיתנו לא וויתר. נטלנו מים ומצלמות והתחלנו לנוע. ההליכה לא הייתה קלה. החום והיובש העיקו ומידי פעם נאלצנו לעצור כדי לקחת לגימה ולנגב את הזיעה. בכל אחת מעצירות אלו היה בנו שואלני אם ניתן לדעתי לסמוך על הבידואי…
והנה, בעוד העייפות הולכת ומשתלטת עלינו והספק מתחיל כבר לכרסם, נעצר אעודה, "הנה, זה שם! תראו, נדמה לי שהגענו!" קרא בפנים משולהבות והצביע לעבר תלולית עפר שנשקפה מרחוק. 
ואכן, ככל שהתקרבנו החלו להיגלות לעינינו עשרות כוכי כרייה החצובים בדפנות הערוץ. ללא שהייה זינקנו למעלה, בדקנו את המחילות ומיששנו בידינו את תרכיזי הנחושת – אבני החול הקטנות מתוכן בצבצו גרגירים ירקרקים.
היינו עייפים. ישבנו בצל השיטה הסמוכה, הרוונו את צימאוננו במים הקרירים, כיבדנו עצמנו בעוגיות וחגגנו את המאורע. אותה שעה ניצב היה אעודה כשפניו קורנות, נועץ עיניו בכוכים ומחייך.
"רציתי כבר להישבע שלא נמצא את המקום", התוודה בנו  "לא מבין איך הוא עשה את זה? איך הצליח לזכור את הדרך לאחר שנים כה רבות?"
"אעודה", פניתי אליו. "הדוקטור שלנו לא מוכן להאמין שלא היית כאן מאז שהיית ילד. לא מבין איך מצאת את המקום… "
חיוך רחב נשפך על פניו של הבדואי. בתנועה איטית שלף מכנף בגדו פיסת בד בלוייה והניחה על הקרקע. צרור תרכיזי נחושת קטנים נתגלו בתוכה.
"את אלו אספתי כל הדרך", אמר. "הן הגיעו מהמכרות עם השיטפונות …"
עיניו של בנו נפערו לרווחה כלא מאמין. "רגע, אתה רוצה לומר שאנחנו נסענו כל הזמן בעקבותיהם"?
"אמת, בכל צומת חיפשתי אותם וכך ידעתי לאן לנסוע".
"ידעתי שאפשר לסמוך עליך", לחצתי בחמימות את ידו.
"תודה שנתת בי אמון", אמר בשביעות רצון.
"גם אני למדתי משהו", הוספתי, "וראו, המדבר הזה גדוש בסימני דרך. צריך רק לפקוח עיניים ולהכירם".
שלחנו אל אעודה מבטים מלאי הערכה. מולנו עמד אדם שחוכמתו ותושייתו ניזונים משיח רצוף וממושך שהוא מקיים עם סביבתו הטבעית.
כך הכרתי את אחד מידידיי הטובים בסיני.