דע את מקומך

אחת התצפיות המרשימות באזור אילת הינה תצפית הר צפחות. מי יכול לשכוח את רגעי הזריחה הראשונים המרגשים להם זכינו בסיומו של טיפוס מייגע בשעות החשכה. גם אלו ש"קיטרו" על הקימה המוקדמת ועל הגישושים במעלה התלול והפתלתל הודו במלוא הפה כי "היה שווה".
כך גם באשר לשקיעה. זכורים לי הרגעים בהם מטפסים היינו לאיטנו בשעות אחר הצהריים עם קבוצות מטיילים כשהם מתנשפים ומייחלים לרגע בו יגיעו לפסגה. ואז, באחת מתגלה הנוף המדהים ואתה נבלע בתוכו. מכל עבר נשמע ה"וואו" המוכר – קריאת ההתפעלות הפורצת למראה המפרץ השטוח למרגלותיך והרי אדום ומדיין המזדקרים מנגד.
ואנו, המדריכים – תהיה זו שעת זריחה או שקיעה –  עוד בטרם מספיקה הקבוצה להתאושש, מושיבים אותה על הפסגה נוכח הנוף  ופותחים מיד בהסברים.
שום פרט לא מחסירים. הרי לשם כך התאמצנו כל כך וצברנו ידע. מה לא עשינו?  השתלמויות, לימוד עצמי, אמצעי המחשה… ועכשיו, זה הזמן לממש את ההשקעה. לא מעט הסברים דחינו עד כה משום שסברנו כי כאן המקום להשמיעם. מכאן ניתן להצביע על המפגש הנדיר בין ארבעת הארצות החוגרות את ראש המפרץ, לצפות על עקבה ונמליה, על אילת, על נמל הנפט ושמורת האלמוגים, לספר את סיפורו המופלא של אי האלמוגים, להשקיף על חופי סיני ולרדת לעומקו של השבר הסורי- אפריקני המשתרע  למרגלותינו…

ובכך לא די. חבל להחמיץ. מעתיקים אפוא את החבורה אל שוליה המערביים של הפסגה. מכאן נשקיף על גושי ההרים הבנויים סלעי יסוד, נצפה על הר יואש הגירני, נעלה בהורסטים, נרד בגרבנים ונעקוב אחר דרך החוגגים הקדומה הגולשת מסיני אל המפרץ. לצערנו, נאלץ לדחות את סיפורה של חוות מיכלי הנפט התקועה כעצם זר. הזמן דוחק, השקיעה מזדחלת וקרבה ויש להזדרז ולרדת.
ובערב, מלאי סיפוק מחליפים חוויות בין המדריכים:  "היה לנו יום משגע… הצלחנו להעביר את כל החומר ואפילו מעבר לכך".

יום אחד ומשהו מוזר קורה.
הפעם זו קבוצת תלמידות תיכון. בשעות הבוקר היינו משרכים דרכנו בנחל גשרון ואילו עתה, בשעות שלאחר הצהרים, אנו מטפסים אל פסגת הצפחות. כולי רווי וטעון במלאי החומר הנצבר אותו אני אמור ל"שחרר" בעוד דקות מספר.
והנה מגיעים למרומי ההר. כולן נעצרות, מתנשפות, וכרגיל נשמעות קריאות ה"וואו" וה"איזה יופי". רק מתיישבות הבנות אל מול הנוף, ואני, ללא כל שהייה, נעמד למולן ופותח בדברי הסבר.
תחושה מוזרה מקננת בי הפעם. אני חש כי איש מלבדי אינו מאזין לדבריי. הקבוצה פשוט מנותקת. עיני הנערות תקועות אי שם בנוף והסבריי מעניינים אותן כקליפת השום.  
אני מנסה להגביר את קולי, אך מהר מאוד קולט כי מכאן לא תבוא הישועה. לא זו הדרך. אני משתתק, עומד לרגע כאובד עצות ותוך כדי כך מוסט מבטי אל הנוף…

באחת נפקחות עיניי. אל תוכי פורץ המראה המהמם, מחלחל ושוטף את כולי. המפרץ הכחול השטוח והחלק פרוש למרגלותינו. הרוח פסקה זה עתה ואין גל שיעז להפר את שלוותו. היקום, כאילו נעצר מלכת. רק סירת מרוץ אחת מחליקה על פני המים ומותירה אחריה שובל מוקצף ולבן. מנגד, מתנשאים ההרים בגווני האדום העזים ודמותם משתקפת במימי המפרץ כתמונת ראי.
מה יפה המראה? ומה אני עושה כאן? מפלחת המחשבה את מוחי. 
באופן ספונטאני אני פונה אל הקבוצה ואומר כמצטדק: "בנות, איזה מראה מדהים… חבל לקלקל… בואו ניתן לנוף ולשקט לדבר". מבלי לחכות לתגובה אני סר ממקומי ומתיישב לצידן.
לרגע משתררת שתיקה, כעין דממת מבוכה. אני מבחין במבטים מתחלפים. מנסה לנחש את תחושתן אך מתקשה. כולן יושבות נינוחות, שבויות בשקט הבלתי מופרע ובולעות במבטן את מכמני הנוף הנחשפים מולן.
לפתע עולה וקולחת נעימה קלה מפיה של אחת הבנות. עוד רגע וגם חברתה פוצחת בזמר. אט-אט מצטרפות אחרות לשירה המתפשטת וסוחפת את החבורה כולה.
אני יושב כלא מאמין. כולי נרגש ונפעם, קשוב לשירה כה יפה וחרישית, שירה הניזונה מיפי המראות הנספגים ובוקעת מתוך הלב. הכל משתלב בהרמוניה כה מושלמת.
שעה ארוכה חולפת. אני יושב מרותק. איני שש לפגום באווירה הקסומה, אבל מבט חטוף לעבר השמש המזדחלת לעבר קו האופק מבהיר כי הגיעה השעה לרדת. אני מתרומם ממקומי ופונה אל הקבוצה: "בנות, זה היה נפלא. בזכותכן זכיתי בחוויה נדירה. מה חבל שלא ניתן להמשיכה".
כמתעוררות מחלום קמות הבנות לאיטן וממשיכות  לזמר בעוד מבטן עוקב אחר הצללים הנחבאים בנקיקי המורדות והצבעים ההולכים ומתכהים.
"עזרא", קרבה אליי המורה בקול נרגש: "אני חייבת לומר לך… אינך מודע אולי למה שקרה. מזה שנים אני מלווה בנות אלה ומעולם לא ראיתי אותן ישובות כך ושרות בצוותא.  זה היה נפלא… מרגש… ראה את שערותיי, ממש סומרות".
"אני מתרגש לא פחות", עונה לה בחיוך ומתחיל לנוע. הקבוצה פוסעת בעקבותיי וגולשת במדרון.    

אותו ערב לא החלפתי רשמים. עליתי על יצועי ושעה ארוכה המשכתי להרהר במה שקרה.
כה מופתע הייתי מתגובתן. טרם התנסיתי בכך. אני הרי רציתי לתת, להעשיר, ואילו הן סרבו לקבל. לא היה להן עניין במתת שהוצע להן בעיתוי  הבלתי מתאים. הן רצו לחוות את הרגע, לספוג את המראות, לא להחמיץ את החוויה העזה שנקרתה בדרכן. דווקא דבריי שנועדו לחברן אל הנוף הם שיצרו את החיץ. נוכחותי היא זו שפגמה ביצירת התהליך הסמוי של טווית החוטים העדינים והדקים הנפרשים מנוף בראשיתי זה אל נבכי נשמתן.    
באותו רגע בו סרתי מעליהן ניתן האות ונדלק הניצוץ. כהרף עין נוצר ה"קליק", אותו חיבור ישיר אל המרחב החובק. ואז, כבאורח פלא, די היה בנעימה קלה שתסחוף את החבורה לשירה כה מרגשת. לחוויה הבלתי נשכחת.

ישנם רגעים בהם הולכים ונטווים אותם חוטים עדינים היוצרים את רקמת החוויה. אבל, לא אחת, כאשר זו הולכת ומתהווית, אנו באים ונעמדים בתווך.  מאותו רגע הולך הקשר ונפרם. הזדמנות פז חולפת כלאחר יד. 
אתה כמדריך, חייב להיות קשוב, להרגיש, לחוש, אצבע על הדופק. לא תמיד הם זקוקים לך. לעיתים אתה פשוט… מיותר. זוהי תחושה שלא כולם יכולים לעמוד בה, אבל זהו רגע האמת בו מתמצית בגרותך ואישיותך כמדריך. נבחנת כאן מידת נכונותך ויכולתך לחוש בעוד מועד, לזוז, לוותר ולתת 'שאנס' ליצירת  החיבור המיוחל.
לך, המדריך, תפקיד חשוב בהיווצרותה של החוויה, אתה עלול גם להוות גורם מכריע בהתמוססותה.

הר צפחות. צילם: שמעון ביטון