אילת. חודש מרץ 1969. בשעות הערב מצלצל הטלפון בביתי:
”שלום, אני נהג טיולית, הסעתי הבוקר קבוצת מטיילים בכוון בקעת הירח והורדתי אותם ליד קניון הכתובות. המדריך ביקש ממני לחזור לאילת ולהמתין להם בשעה ארבע בטאבה. חיכיתי וחיכיתי עד עכשיו, וכשלא הגיעו נסעתי למשטרה והם הפנו אותי אליך".
"מיהם המטיילים?"
"קבוצת משפחות. קרוב לארבעים מטיילים המשתייכים לאגודת חובבי הטבע מחיפה. למדריך קוראים יעקב".
"ידועים לך פרטים על המסלול המתוכנן שלהם?"
"המדריך הזכיר משהו כמו… 'דניב אל- עיר', אמר שמתכוון לרדת משם אל החוף".
אזור ואדי חינכיה
"אתה בטוח שנקודת האיסוף היא בטאבה?"
"ודאי. המדריך שרטט לי מפה. אי אפשר לטעות".
"אתה מדבר כרגע מהמשטרה?"
"חיובי".
"המתן לי שם, אני בדרך אליך".
תוך דקות אני פוגש את הנהג, מתחקרו ומעיין בשרטוט שקיבל ממדריך הקבוצה.
"טוב, שים לב", אני מסכם. חזור לשטח והמשך להמתין. אנחנו נהיה איתך בקשר. אל תעזוב את המקום עד שנורה לך, בסדר?"
"בסדר".
"כדאי שתצטייד בדרך בכריכים ושתייה. ייתכן ותצטרך לשהות שם עוד זמן רב ".
"אין בעיות, אני זז מיד".
אני מרים טלפון לקצין המבצעים הנמצא במחנה הצבאי הקרוב. הוא כבר קיבל דיווח ומצוי בעניינים. אנו מסכמים כי נוציא צוותים לשטח והוא מצידו יושיט כל סיוע שיידרש.
הטלפונים הבאים מופנים למדריכינו. תוך זמן קצר מגיעים עוזי, יורם, אלפונזו ואנדרה לצריפי ביה"ס שדה. אנו פורשים מפה ועושים הערכת מצב. מדברי הנהג ניתן להסיק בבירור כי תכניתו של המדריך הייתה לרדת לעבר טאבה בנתיב העובר דרך 'דנב אל עיר' (זנב החמור). עם זאת קיימת גם אפשרות שנייה – שהקבוצה סטתה מדרכה ונכנסה בטעות לאפיקו של ואדי חינכיה. אנו מתייחסים לאפשרות הראשונה בסבירות נמוכה. לו אכן טיילה הקבוצה במסלול המתוכנן, שאינו מסובך כלל, והייתה נתקלת בבעייה כלשהי,ניתן להניח כי היו שולחים קדימה חוליה שתזעיק עזרה. דווקא האפשרות השנייה היא זו שמדאיגה אותנו. ואדי חינכיה משופע בעשרות מפלים וגבים וייתכן כי חלקם אף מלא בעונה זו במים. אנו מודעים לסכנות האורבות למטיילים הנתקעים בו והמנסים לחלץ עצמם בחשיכה.
מטיילים בואדי חינכיה (לאחר שיטפון)
מאחר וצוות המדריכים העומד לרשותנו כרגע הינו מצומצם אנו מחליטים לרכז את המאמץ בסריקת ואדי חינכיה. אנו נתחלק לשתי קבוצות שתסרוקנה את הערוץ משני הכיוונים. עוזי, אלפונזו ואנדרה ייצאו מיד עם הג'יפ, יתקדמו ככל שניתן בואדי טאבה ויחלו לטפס רגלית לעבר מפלי החינכיה. הם ישאו עימם פנסים, מים, חבלים וציוד עזרה ראשונה. יורם ואנוכי נצטרף לחולית חילוץ שנייה שיארגן הצבא. רכב צבאי יסיענו דרך קניון הכתובות אל חלקו העילי של ואדי חינכיה ומשם נתחיל לרדת במפלים. במידה והקבוצה תאותר, כך אנו מסכמים, יתבצע חילוץ האנשים כלפי מעלה או בירידה לעבר נחל טאבה – הכל בהתאם לנסיבות.
תוך כדי התארגנות אני מתקשר לקצין האג"ם, מפרט את תכניתנו ומבקש שידאג לרכב שטח, חובש וקשר.
"בסדר. אכין את הקומנדקר והצוות", הוא מאשר. "נעמיס כמה ג'ריקנים של מים וגם מנות קרב. כבר התקשרתי לפיקוד וביקשתי אישור להעלאת מטוס סיור עם אור ראשון, במידה ולא יתגלו עד אז.
"טוב מאוד. מתי אתה מעריך שנוכל לצאת לשטח?”
"אני מתחיל לארגן את העניינים. כשנהיה מוכנים, נשלח רכב שיאסוף אתכם".
גבים בואדי חינכיה (לאחר שיטפון)
תוך זמן קצר יוצאת הקבוצה הראשונה לדרך. בטאבה הם פוגשים את נהג הטיולית כשהוא מכורבל בקבינה. עוזי מעדכן אותו ומבקש ממנו להגיע מידי פעם אל הכניסה לוואדי טוויבה הסמוך, להדליק אורות להמתין דקות מספר. "עדיין נשארת פתוחה האופציה שהם יורדים אל החוף מ'דנב אל עיר'. במקרה זה יעדיפו לרדת לחוף דרך ואדי טוויבה", מסביר עוזי.
בתום התדרוך נפרדת החבורה מהנהג ומתחילה להתקדם בנסיעה באפיקו של ואדי טאבה. בסופה של דרך העפר הם נעצרים, משאירים את הרכב במקום ומתחילים לטפס בדרדרת המובילה אל תחילת המפלים.
למעלה משעתיים מתמודדת החבורה עם העלייה במפלי הגרניט. הטיפוס בתנאי החשיכה אינו פשוט ובמידת מה אף מסוכן. בסופו של דבר, ממש לקראת חצות, נשמעים מרחוק קולות ראשונים. עוזי מדליק פנס וסורק באורו את קירות הנקיק.
"מי שם?", נשמע קול נשי.
"מחלצים, מאילת.
"וואו, לא להאמין!" פולחת קריאת הפתעה, "חברה, קומו, באים לחלץ אותנו!"
אתם שייכים לחובבי הטבע מחיפה? "
"נכון".
"הייתה זו קבוצה קטנה שמנתה כחמישה מטיילים", מספר אלפונזו, "האנשים היו מנומנמים ונדהמו לראותנו צצים מן האופל. הם הופתעו לחלוטין ודבר ראשון ביקשו קצת מים. סיפרו שהתקדמו במורד הנקיק ובשלב מסוים נוצר נתק בינם לבין יתר הקבוצה. כאשר ירדה החשיכה, החליטו להישאר במקום ולהמתין".
הצוות ממשיך לטפס ומגלה כי המטיילים מפוזרים לאורך מספר מפלים. עד מהרה הם נתקלים במדריך הקבוצה המספר כי אכן 'פיספס' את השביל המטפס ל"דנב אל עיר" והמשיך ללכת לתומו בערוץ. רק מאוחר יותר, לאחר שכבר הספיקו לרדת בחלק מהמפלים, קלט את הטעות והחליט לחזור, אבל העלייה במפלים נמשכה זמן רב מדי ועד מהרה ירדה עליהם החשיכה. אז החליט להמתין במקום עד אור הבוקר.
לאחר התייעצות קצרה, מציע צוות החילוץ לרכז את האנשים ולהתחיל לטפס ללא שהיות כלפי מעלה. אין טעם להמתין עד אור הבוקר כאשר כולם רועדים מקור החודר מבעד לבגדים הקלים העוטפים את גופם. הטיפוס והמאמץ רק יקלו עליהם וישפרו את הרגשתם. "הסברנו להם כי הירח מתחיל כרגע להאיר את הנקיק וכדאי להזדרז ולטפס כל עוד הוא נמצא מעלינו", מספר אלפונזו. ואכן, המטיילים מקבלים זאת בהבנה. עצם הידיעה כי עומדים הם להיחלץ מכאן מפיחה בהם תקווה ומעודדת אותם".
אנשי הצוות מתפזרים בין המפלים, מעגנים חבלים והאנשים מתחילים לטפס. המשימה אינה קלה. בקרב הקבוצה הכוללת נשים וילדים ישנם מבוגרים הסובלים מתשישות. שניים מהם אף נחבלו במהלך הירידה במפלים – אחד שבר את רגלו, ואילו השני נקע את כתפו. מצב זה מחייב טיפוס איטי וזהיר.
זמן רב נמשך הטיפוס. האנשים שקטים, מרוכזים במאמץ ומסייעים איש לרעהו. למזלם זוהי קבוצה מלוכדת וממושמעת וחבריה שומרים על אוירה רגועה וחברית.
מאוחר יותר, כשהירח הולך ונעלם, מכריזים על הפסקה. המטיילים משתרעים לאורך הערוץ ומנסים לתפוס תנומה קלה אבל הצינה החודרת לגוף אינה נותנת מנוח. גם הרעב מתחיל להציק. הרי לא תכננו לבלות כך את הלילה… ידי הצוות קצרות מהושיע. נותר רק לעבור בין האנשים ולעודדם: "יהיה בסדר… הכול יעבור… רק סבלנות… עוד מעט יעלה האור וכולנו נהיה בחוץ".
מטיילים בואדי חינכיה (לאחר שיטפון)
אותה שעה נמצאים יורם ואני עם צוות החילוץ השני בדרכו אל חלקו העליון של הואדי. רק בסביבות השעה ארבע לפנות בוקר נאספנו, יורם ואנוכי, על ידי הקומנדקר הצבאי שהיה מצויד כראוי ומאויש בחובש וקשר. אנו חולפים על פני קניון הכתובות ומצליחים לאתר ירידה נוחה אל העמק הרחב בו מתחתר ואדי חווארה – אחד מסעיפיו העיליים של החינכיה. ציר הנסיעה עובר בתוך דיונות המכסות את העמק. הקומדקאר המפלס דרכו במורד שוקע מפעם לפעם בחול העמוק אך ידו המאומנת של הנהג מצליחה לחלצו.
השחר מפציע ואנו נעצרים לפני מדרגה גבוהה. יורדים, נוטלים את הציוד וקנקני המים ומתחילים לנוע במורד ואדי חינכיה. האפיק הרחב נעשה צר יותר ויותר ובתשתיתו נחשפים מדרגות סלע ומפלים. בהמשך נתקלים במפל גבוה. אנו משלשלים חבל, יורדים בזהירות וממשיכים לנוע.
מטיילים בואדי חינכיה
עוד מפל גבוה, עוד מספר מפלונים ולפתע נשמעים קולות. בתחתיתו של מפל תלול מתגלים ראשוני המטיילים.
"שלום! אתם בודאי החיפאים", אני קורא לעברם.
"נכון. ומי אתם?"
"באנו לסייע".
"כל הכבוד לכם".
”מה קורה אצלכם? הכול בסדר?”
"אנחנו בסדר גמור".
"היכן השאר? "
"לא רחוקים מכאן. מטפסים לאט. מדריכי החברה להגנת הטבע עוזרים להם".
"ידוע לכם על נפגעים, פצועים? " שואל החובש.
"אין מקרים רציניים, פה שבר, פה נקע. חבשנו אותם וכולם נמצאים בתנועה".
"טוב מאוד. תמשיכו הלאה עד שתתקלו בקומנדקר צבאי".
"תודה".
אנו יורדים במפל ומתקדמים במורד. כעבור דקות מספר מגיעים אל מפל נוסף שגבהו כ-8 מטרים. בראשו ניצב עוזי החגור בחבל ומסייע למטפסים. באמצע המפל תקוע לו המדריך כשידו האחת לופתת זיז בולט ובשנייה תומך באחד המטיילים.
"אהלן עוזי, מה העניינים?"
"אתה רואה? מסתדרים. כמה מטיילים זקוקים לטיפול קל אבל רובם בסדר. איך הגעתם לכאן?"
"עם קומנדקר. נמצא לא רחוק מכאן".
"כמה מפלים ישנם עוד?"
"שניים – שלושה רציניים ועוד כמה מפלונים קטנים."
"נו, אז רואים כבר את הסוף", הוא ממלמל בעודו לופת את ידו של אחד המטיילים ומושכו כלפי מעלה.
”איך עבר עליכם הלילה?" אני מתעניין.
"עם עדה בבית זה יכול היה להיות יותר נעים… חוץ מזה יש לי המון בלגן בבטן מהטונה של אלפונזו…"
"איזו טונה?…"
"חכה לאלפונזו, הוא יספר לך… תיכף יגיע. הוא מזדנב מאחור עם קבוצת מטיילים".
"תשמע עוזי" מתערב יורם, הבאנו מים בשפע, גם חובש נמצא איתנו".
"יופי. האנשים ממש צמאים. אני מציע שנוריד את המים למטה. כדאי שתרד גם אתה", הוא פונה לחובש, "תעבור שם בין האנשים ותראה מי זקוק לטיפול".
החובש יורד. יורם ואני נשארים ומושכים אחרינו את קבוצת המטיילים המסיימת את העלייה במפל. התנועה מתבצעת בשרשרת. ליד כל מפל ניצב אחד מאיתנו ומסייע בטיפוס. הכול נעשה תוך חריקת עצמות, אנחות, ושפשופי ברכיים.
העברת ציוד בואדי חינכיה
הזמן חולף לאט. העייפות משתלטת על גופם של האנשים והמאמץ הרב ניכר על פניהם. "רק עוד מספר מפלונים קטנים נשארו", אנו מנסים לעודד. ואכן, בסופו של דבר, לאחר מספר פיתולים מתגלה הקומנדקר. אחד אחד מגיחים האנשים מתוך הנקיק ופולטים אנחות רווחה.
"וואו, נגמר הסיוט! " פולט מאן דהו.
"לא להאמין! כבר הייתי מיואשת לגמרי…" מתוודה אחרת.
לא חולפת השעה ואחרוני המטיילים מגיעים. בסוף הטור משתרכים אלפונזו ואנדרה כשחיוך של סיפוק שפוך על פניהם.
"אל תשאל איזה לילה… ממש חוויה…", מסנן אלפונזו בעודי לוחץ את ידו.
"ממש", פולט אנדרה בציניות, "נהניתי מכל רגע…"
אנו מקבצים את האנשים ומסבירים להם כי המסע טרם הסתיים. הקומדקאר יפנה מכאן את כל אלה שנחבלו ומתקשים בהליכה. כל השאר יאלצו ללכת כברת דרך נוספת עד לקניון הכתובות, לשם אמורה להגיע המשאית.
כולם יושבים בשקט, רגועים. הקומנדקר עם האנטנה המזדקרת נותן להם את התחושה כי הסיוט אכן הולך להסתיים, מה עוד ומתוך ארגז הרכב מבצבצות קופסאות השימורים…
"קדימה אוכל ! " מכריז הנהג ומוציא את הקרטונים. אנו שולפים את מנות הקרב, פורסים לחמים, חותכים את הירקות הטריים ומזמינים את הציבור הרחב לארוחה המיוחלת שטעמה ודאי ילווה את כולנו עוד זמן רב.
תוך כדי אכילה אנו מתפנים לחוויות הלילה. כאלה לא חסרות, אך תחילה אני מתעניין בטונה עליה דיבר עוזי.
"אל תשאל, איזה סיפור מוזר", פותח עוזי. "באמצע הלילה, בין המפלים, ישבנו בחושך באחת הפינות, רעדנו מקור והרעב החל להציק לי. אמרתי לאלפונזו כי הבטן שלי מקרקרת. אלפונזו הסתלק לו ופתאום, אלוהים יודע מהיכן זה הגיע, צצות לנגד עיניי קופסאות שימורים. התנפלנו עליהן, פתחנו ואכלנו.
"איך? מי הביא?"
"בוא אספר לך ", מתערב אלפונזו וחיוך מסתורי משתפך על פניו "עוזי החל להתלונן על רעב. אמר שלא הספיק לאכול ארוחת ערב. אמרתי לו: "אתה יודע מה? חכה מעט, אביא לך משהו לאכול". הוא חשב שאני צוחק עליו… אז הלכתי ואחרי זמן מה חזרתי עם קרטון ובתוכו כמה קופסאות… חבל שלא יכולתי לצלם את הפרצוף של עוזי באותו הרגע."
"וואלה, מאיפה הבאת?"
"לא תאמין, לפני כחודש הובלתי כאן טיול של קציני המרחב. הם באו עם מנות קרב, ירקות ושתייה. לא רחוק מכאן נעצרנו לארוחה. כשסיימנו, נשארו להם עודפי מזון והם לא ידעו איך להיפטר מהם. אמרתי להם: אתם יודעים מה? תשאירו לי את הקופסאות הסגורות ואני כבר אדאג להן. הם שמחו ואני לקחתי אותן, ארזתי בקרטון והחבאתי בתוך אחד הכוכים. סימנתי בגל אבנים והלכתי. היו שם כמה קופסאות של תירס, טונה ומלפפונים חמוצים."
"אני זוכר שכל הזמן אכלתי טונה", מגחך עוזי. "אני עדיין מרגיש אותה בבטן".
"ולי השאירו רק תירס…" מלין אנדרה.
"איזה סיפור ", מהנהן יורם בראשו. "דברים כאלה יכולים לקרות רק אצל אלפונזו…"
"ככה זה, מי שטורח בערב שבת, יאכל בשבת", מגחך אלפונזו.
גם המטיילים מנצלים את ההפוגה, פורקים את מטענם, משחררים את המתח בסיפורי עלילותיהם וכמובן שאינם מפסיקים לשבח את "המאמץ, התושייה וקור הרוח של המצילים…"
הזמן חולף. עוזי מציץ בשעונו ומבקש מאיתנו לסיים את הארוחה. "אני צריך לחזור מוקדם לאילת", הוא מתנצל. "הוריי פשוט לא יסלחו לי…"
"על מה ולמה?"
"אני חייב להיפרד מהם. הם הגיעו בטיסה אתמול בערב כדי לבקרני. כמעט שלא הספקנו לשוחח וכבר הוזעקתי הנה", הוא מספר, ומפנה מבט מאשים כלפי המטיילים השקועים עתה בחיסול שיירי המזון. "הורי אמורים לטוס עוד היום בחזרה. אני חייב להיפרד מהם וגם קצת להתנצל", חוץ מזה, מתחיל להיות חם וכדאי שנזוז".
אכן. שעת הצהרים מתקרבת. הצל שהיטיב עמנו עד עתה הולך ונסוג. קרני השמש צולפות בנו והקרקע החולית מתחממת. עלינו לצעוד עתה כשישה קילומטרים עד לקניון הכתובות. אנו מאיצים אפוא במטיילים לסיים את הארוחה ולהתארגן להליכה.
תחילה יוצא לדרך הקומנדקר ועליו הפצועים ולאחר מספר דקות כולנו מתחילים לנוע, והנה, רק עברנו כברת דרך קצרה אנו מבחינים בקומנדקר שנעצר בשולי אחת הדיונות. ליד הרכב עומדות דמויות המנפנפות לנו בידיהם. אנו מתקרבים ומבחינים בפניהם הנפולות של יושביו.
"מה העניינים, קרה משהו? "
"הלך ה'אקס'. שקענו בדיונה, ניסיתי להיחלץ ופתאום שמעתי רעשים…" עונה הנהג ביאוש.
"זה מה שהיה חסר לנו. ומה עכשיו? "
"התקשרנו לצבא. אמרו לנו להמתין. ישלחו ודאי רכב חילוץ".
כולנו ממתינים בקוצר רוח. כעבור זמן קצר מתקשר קצין המבצעים ומודיע כי בקרוב ייצאו לקראתנו שני זחל"מים. אחד למיועד להסעת הפצועים והשני לגרירת הקומנדקר.
אין טעם שנמתין כולנו לחילוץ. דרך ארוכה עדיין לפנינו. אנו נפרדים אפוא וממשיכים לצעוד לעבר קניון הכתובות. כעבור כשעתיים של הליכה מתישה על הדיונות אנו מגיעים ופוגשים את נהג המשאית המקבל את פנינו בקריאות שמחה. סוף סוף יוכל מחר לחזור לחיק משפחתו.
כולם פורשים למנוחה, מי בתוך המשאית ומי על החול הרך, וממתינים בסבלנות. בשעות אחר הצהריים המאוחרות נשמע טרטורם של שני הזחל"מים החוזרים מהשטח. האחד גורר אחריו את הקומנדקר המבויש ואילו בשני מגיעים הפצועים. אנו מודים לאנשי הצבא ונפרדים מהם בחמימות. כולנו עולים על הטיולית הפותחת בנסיעה לאילת. עם שקיעה נכנסים אל העיר המתחילה להצית אורותיה, שם אנו נפרדים מהקבוצה שחבריה ממטירים עלינו חיבוקים ותודות ולאין ספור.
עוד מעט והמטיילים התשושים יחזרו אל האכסניה ממנה יצאו אתמול בבוקר. לחלקם לא ייוותר כוח כדי להגיע אל המקלחת. אלה יגררו עצמם אל המיטה הנכספת, יתכרבלו וישקעו עד מהרה בשינה עמוקה.
עוזי ימהר וממש ברגע האחרון יספיק ללוות את הוריו למטוס ולהיפרד מהם לשלום, ואילו אנו נתפזר כל איש לביתו. שם, בתום מקלחת חמה, נסב בנחת לארוחת הערב החמה הממתינה לנו מזה כעשרים וארבע שעות…
