טיפות

מזה כשעה אנו מטפסים במעלה המתעקל לעבר פסגת הר חררים. צועדים ושותקים. זוהי הפסגה האחרונה שעלינו לחצותה בטרם נגלוש אל חניון הלילה. 
מפעם לפעם אני מפנה את ראשי וסוקר את חבורת הצעירים המשתרכת מאחור. על פניהם ניכרים אותות המאמץ המתמשך. אני מבחין ברווחים ההולכים וגדלים ומנסה להאט את הקצב, אך חבורת ה"ג'עברים" הנושפת בעורפי מנסה משום מה להגבירו.  דוד, החטוב והשרירי ממגמת הספורט נצמד אליי ועומד כל רגע להדביקני. על כתפיו תלוי תרמיל ענק המאכסן בנוסף לציודו האישי עוד חמישה ליטרים מים כרזרבה לטובת החלשים שבחבורה. שפתיו מכווצות ממאמץ, גבו נוטה קדימה ואצבעותיו לופתות בחוזקה את רצועות תרמילו.
"לאט, דוד", אני פולט לעברו, "אל תגביר את הקצב, לא כולם יעמדו בכך".
"אני מת מקור", מתריס לעומתי.      
"גם אני רועדת… אי אפשר להזדחל ככה" מחרה מחזיקה אחריו יעל.
"תאמינו לי, גם לי קר", אני משתפם, "אבל אם נגביר את הקצב, יהיו כאלה שיישברו. ומה נעשה אז? נעצור וננוח? מתארים לכם איזה קור יהיה?"
נראה שהצלחתי לשכנע. על כל פנים הוויכוח פסק. אנו ממשיכים לצעוד בקצב איטי. כולם שקטים, כל אחד מכונס בעצמו, איש-איש במחשבותיו.

זה היום הרביעי שאנו צועדים במסגרת טיול 'נודד' באזור מזרח הרמון. את מסענו התחלנו בערבה והערב אנו אמורים לבלות את לילנו האחרון באפיקו של נחל נקרות אשר בשולי מכתש רמון. אמש נקלענו ליום קשה במיוחד. שעות על גבי שעות הזדחלנו בחום הכבד וכל אותה עת שיווענו לטיפת צל. לא חסרו לנו מים. למזלנו, דאגנו להצטייד כראוי וכל מי שהיה מסוגל נשא עימו כמות כפולה של נוזלים. כך צעדנו חשופים, שפופים מכובד המשקל, גומעים את המישורים הרחבים, פוסעים על צרורות החצץ הנוצצים, המרצדים והמתיזים מחטי אור לעיניים. מפעם לפעם היינו מוחים מעל פנינו את אגלי הזיעה שהתאדו והותירו גבישי מלח צורבים. 
בקצה השלוחה עצרנו למספר דקות לשם לגימת מים. עפרה המחנכת סובבה בין הנערים ושכנעה אותם לשתות. "שתו, אל תתעצלו", הפצירה, "אתם מאבדים נוזלים וחסר שמישהו כאן יתייבש לי".                
"כל הכבוד, עפרה", החמאתי. "ואיך את מרגישה?"
"מה אגיד לך? הפעם זה באמת לא קל. אבל אל תדאג, מבטיחה שלא אתפגר".
איזו עקשנות, חשבתי לעצמי. כבר לא צעירה, מזמן עברה את גיל הארבעים ואיזה מרץ?  "בשבילי ללוות את הכיתה בטיול", כך אומרת, "זו אינה רק חובה אלא גם זכות גדולה". 
"קדימה, זזים", אמרתי כשהבחנתי כי כולם סיימו לשתות. המשכנו לצעוד לאט וללא אומר. השמש יקדה מעל לראשינו והאוויר לא זע. אובך קל כיסה את צלעות ופסגות ההרים ויצר סביבם אווירה מיסטית. אדי חום שעלו כגלים רבצו על המישורים במעטה מעורפל ממנו בצבצו פה ושם שיחי הזוגן.  
"אוף, אין כאן שום טיפת צל?" נשמע קולה של מאיה שהפר את השתיקה, "אי אפשר ככה".
"עוד חצי שעה נגיע לצל", ניסיתי להרגיעה, "בקצה המורד ישנו עץ שיטה גדול". 
"אני מקווה בשבילך שעדיין יימצא שם", הפטירה. ואכן, למזלי הוא היה שם. לא גדול ולא ענף במיוחד, אבל לפחות עץ. נאלצנו להצטופף עוד ועוד כדי שיצל על כולנו.

להעריך כל טיפת צל

אחד- אחד הם הגיעו. משליכים היו ללא אומר את תרמיליהם, משתרעים על גבם ומשעינים ראשם לאחור. מפעם לפעם היו שולפים בקבוקי מים, לוגמים טיפין טיפין וחוזרים לרבוץ בשקט, מתמכרים לדממה ומשתדלים למצות את רגעי המנוחה. 
וכך, בלי משים חלפה מחצית השעה שהוקצבה. ליבי מאן לקטוע את השלווה אך תזוזתו של הצל לא הותירה ספק כי גם כאן, במדבר, אין הזמן עומד מלכת.
"חבריא, מתארגנים לתזוזה", הכרזתי תוך שאני מקים את עצמי.
"רגע, אפשר לומר משהו?", בקע לפתע קולה של תמר.
"כן, תמר".   
"נזכרתי תוך כדי מנוחה בשיחה שהייתה לנו אתמול ליד המדורה. אמרת שבמדבר אנו לומדים להסתפק במועט ולהעריך את המעט שהוא מזמן לנו. האמת שרק עכשיו, בישיבה הקצרה הזו מתחת לעץ, התחלתי בעצם להבין למה התכוונת. לא תיארתי לעצמי שאי פעם אדע להעריך כל כך משהו פשוט כמו טיפת צל ".
"ככה זה תמר", חייכתי אליה, "יש למדבר הרבה מה לומר לנו. הוא עושה זאת בדרך משלו. צריך רק להקשיב ,להתבונן ולגלות כל פעם טפח מרזיו". 
נטלתי את תרמילי. כולם קמו בשקט והחלו לנוע בעקבותיי.

איזה קור עכשיו. מכווצים ומכורבלים אנו ממשיכים לטפס במעלה המוליך להר חררים. איך נקלענו למזג אוויר מחורבן שכזה? רק אתמול התהלכנו כבתוך כבשן ואילו היום כולנו קפואים מקור.  
למרות הטיפוס והמאמץ ממשיך הקור לחדור לגופנו. גם משבי הרוח הטופחים בחזנו מכבידים על הצעידה. מכיוון מערב נעה לעברנו קבוצת עננים שחורים וכהים. עוד מעט יחלפו מעלינו ויביאו עימם את הגשם. איננו מופתעים כלל. אמש בישרה החזאית כי מזג האוויר הולך להשתנות. "השרב יישבר בשעות הלילה… חזית קרה מתקרבת וייתכנו ממטרים עזים", כך אמרה. 
לא נורא, נירטב קצת, אני מהרהר לעצמי. רק  שלא יתפוס אותנו גשם אחרי הצהריים בירידה התלולה מהר חררים. הסלעים שם יירטבו ונהיה חשופים לסכנת החלקה.
ממשיכים לטפס בשקט וקופצים שפתיים. איש אינו מבקש לעצור. רק מאיה משתהה לרגע באחד העיקולים ומורידה את תרמילה מעל גבה. אילן מבחין בה ומאט את הליכתו. 
"מה העניינים, מאיה?" שואל.
"רוצה להוציא סוודר".
אילן נוטל את תרמילה ותוך כדי הליכה שולף את הסוודר. היא לובשת אותו, שולחת מילת תודה לעברו וממשיכה לנוע. 
עוד מעט ואנו ניצבים במרומי השלוחה. אני סורק את השטח ומנסה לאתר פינה כל שהיא שתוכל לשמש כמחסה מהרוח. כולם עייפים מהמאמץ ומהקור המתיש ומשוועים למנוחה קלה. במרחק לא רב אני מגלה גבעה שלרגליה מצוקון קטן ומחליט למשוך לכיוונה. כולם משתרכים אחריי. רינה מזדנבת מאחור כשהיא נתמכת בידיו המגושמות של אריק המאבטח מ'אגוז' הדואג להמריצה במילות עידוד.
אנו מגיעים ונצמדים לקיר הנמוך האמור להגן עלינו מפני הרוח. כולם רועדים, כפופים ומכווצים, מנסים לצמצם ככל האפשר את שטח פניו של הגוף החשוף. אני מפנה את מבטי לשמיים ומתבונן בדאגה על גוש העננים הכהה המתקרב לעברנו והעומד כל רגע ל'התיישב' מעלינו.
"תתכוננו לגשם", אני מתריע, "אנו עומדים כל שנייה להירטב".  

ואכן זה קורה. עוד רגע והטיפות מחליקות על פנינו, חודרות מבעד לחולצות ומצמררות את גופנו. עד מהרה הופכות הטיפות למטר. 
"זה מה שחסר לי עכשיו", מייללת רינת. 
"אני מתה. אין לי גרביים להחלפה", מקוננת אסתי.
"יאללה, תפסיקו לקטר", מרים משה את קולו: "זה דווקא כיף. דבר כזה לא פוגשים כל יום!"
"תראו איזו מתנה? גשם במדבר. לא להאמין!" שואג גידי ופוסק זרועותיו לשמיים.
"איזה יופי!" מתלהב אלון, "ממש בא לי לרקוד!". הוא מתרומם ומתחיל לקפץ בעודו מלווה את עצמו בשאגות וקריאות עידוד. "יאללה חברה, קומו! " הוא מתלהב ומושך בידה של מאיה.
מאיה מצטרפת. משה גורר את אבי המנסה להתחמק, אך גידי דוחפו למרכז. מהר מאוד מצטרפים גם אתי ויובל. גם אני.
כולם.       
כולם רוקדים. דבוקים למעגל הצפוף ורוקעים ברגליהם על הקרקע התחוחה והבוצית. ככל שמתחזק הגשם כן הולכת השמחה ומתלהטת. רוקדים "שאבתם מים בששון" וכשמגיעים ל"מים מים" מרקיעה ההתלהבות לשחקים. העיניים נוצצות, איזו להבה… מים לא יכבוה.
בסופו של דבר מתבהרים השמיים והגשם הולך ונפסק. עוד זמן מה עוד נמשך הריקוד, אך אט אט נחלש הקצב והשירה הולכת ודועכת. כולם עייפים וסחוטים, עומדים נפעמים מעוצמת החוויה אליה נסחפו ומנסים לעכלה. 
"משהו- משהו ", מתרגשת מאיה.
"לא זוכר מתי רקדנו ככה? " מתפרק אלון ותוקע כף למשה הניצב לידו כשעיניו לוהטות ויוקדות.
אותו רגע אני נתקל בפניה המשולהבות של עפרה, המחנכת. עומדת היא כסהרורית כשבגדיה נוטפים מים ומוחה בידה את טיפות הגשם ואפשר שגם את הדמעות מעיניה הלחות.
"לא מאמינה". היא אומרת, "מה יכולים לעולל כמה טיפות גשם".
כולי נרגש ונפעם. אני פונה הצידה ומתרחק קמעה מהקבוצה. בשולי המצוק נעצר ומשקיף לעבר מרחבי האין-סוף ואל הנוף הצלול והעז מתמיד. 
רק מי שחווה חוויה עזה כזו יכול להבין  איזו תחושת אושר מסוגל המדבר להקנות כשהוא חולק עימנו את המעט שיש בו.