לפסגת אום שומר בשלג

אביעזר יעקב (אבי גדול), חבר קיבוץ אושה,
הדריך סיורים מדבריים בחברת "נאות הכיכר".
נהרג במלחמת יום כיפור.

סיני. פברואר 1972.
פוסעים בשלג. צועדים, מועדים, מחליקים. האוכף רחוק והפסגה הינה בגדר חלום. הרגליים כושלות. הנשימה נעשית כבדה יותר ויותר. די! חייבים לנוח.
עוצרים למנוחה קצרה. ממש קצרה. כל דקה נוספת של שהייה טומנת בחובה את זרע החרטה, את ההרהור השני המנקר ותוהה: לעזאזל, בעצם כל זה למה?
"קדימה, חבריא", מפליט מאן דהו. כולם קמים, מתנערים מבלי להציץ איש בפני רעהו – כמתביישים פן יוסגר אותו ניצוץ של ספק.
פוסעים אט-אט במעלה. איזו עלייה מחורבנת. לו מעטה השלג היה מכסה את השטח כולו, היה הטיפוס נוח יותר. עתה, יומיים לאחר ראשית ההפשרה מרוכז השלג בשקעים ובנקיקים, ואנו נאלצים לצעוד בתוכם. ההליכה על פני המדרונות החשופים בחלקם הינה קשה ביותר עקב מצע הגרניט הרטוב והחלק.

אום שומר – שלג בנקיקים

כבר בראשית דרכנו אנו נתקעים לרגלי מצוקון גבוה. טרם מודעים לבעיית ההחלקה ועדיין לא מטרידה אותנו שאלת הזמן הדחוק. מתפרסים באופן אקראי – מי לימין ומי לשמאל, מגששים ומנסים לאתר נתיב עקיפה.
יוחנן, המחליט לאגף משמאל, מטפס וחומק באחד הנקיקים עד שנעלם מאחורי אוכפון מושלג. אנו,  המרוכזים באותה שעה בניסיון עקיפה מימין, טרם מבחינים  בהיעדרו. רק בסיומה של העקיפה נוכחנו בכך.
במשך דקות ארוכות אנו קוראים לעברו, צועקים חזור ושוב, וכל מענה לא מגיע. לבסוף, כשנשמע זועק מרחוק אנו מצליחים להבין כי  תקוע הוא על סלע תלול ואין ביכולתו לעלות או לרדת. בלית ברירה נאלצים לבצע איגוף גדול במטרה להתקרב אליו דרך אחד הערוצים. אל יוחנן ממש לא ניתן להגיע, אולם לאחר טיפוס מייגע בשלוחה נגדית אנו מצליחים ליצור עימו קשר עין. בצעקות רמות  מכוונים אותו, צעד אחר צעד, חזרה אל הנקיק.
"יותר לא עולים לבד, לא נגיע ככה לשום מקום", מסכם  אבי גדול וסוגר עניין.

עוד כמחצית שעה חולפת. אנו מתפרסים על פני מספר ערוצונים ומחפשים ציר התקדמות מתאים, אך עד מהרה מוצאים עצמנו מרוכזים בערוץ צר. ולפתע – קיר תלול. נגמר לו הערוץ. לפנינו מפל רציני ואחריו, מי יודע מה?
אבי קטן מנסה לבדוק אפשרות לאיגוף שמאלי. אין סיכוי לעלות דרך המחשוף התלול שמימין. אבי, קל התנועה, מטפס בזריזות ונעלם לו באחד הנקיקים. "חכו, אל תעלו", הוא מבקש, "קודם אבדוק מה הולך למעלה".
אנו ממתינים. מספר דקות של דממה, ולפתע נשמעת קללה עסיסית, אחריה רעשי גלישה, דרדור אבנים ו… חבטה.
"… אמק !" נשמע קולו מלמעלה.
"אתה בסדר, אבי !? "
"מזל, גוש שלם התדרדר, אבל חכו רגע! "
דרדור נוסף של אבנים. נשימתנו נעצרת, אך מיד נשמע קולו המרגיע: "אני בסדר, אל תעלו בינתיים. אני רוצה לטפס עוד טיפה ולבדוק מה קורה…"
"דחילק, אבי!" צועק לקראתו אבי גדול. "החלטנו כבר שלא מטפסים לבד. היה לנו די עם יוחנן… אנחנו עולים אליך!"

לא כך תכננו לטפס – לא בלי מידע, לא בלי מורה דרך. כל העניין אמור היה להתנהל בעצם אחרת.
אמש יצאנו בקומנדקאר מאילת. היינו קבוצה קטנה המורכבת ממדריכי "נאות הכיכר", אבי גדול, אבי קטן, יוחנן ומנחם ועימם מאיה ואנוכי. אמורים היינו להצטרף לטיול 'החברה להגנת הטבע' ולטפס לפסגת אום- שומר שגובהה 2586 מ' – אחת הפסגות הגבוהות בסיני. "אל הטיול יתלווה הפעם בדואי מקומי ", סיפר אבי גדול שתיאם את ההצטרפות, "מדריכי החברה טוענים כי בקלות אפשר לאבד את השביל עקב מעטה השלג, ואסור לקחת סיכון".
יום האתמול עבר עלינו בנסיעה מהנה לאורך נופיו המרהיבים של ואדי נצב. לעת ערב הגענו לאזור הבוסתן בקרבת זויתינה, מקום בו קבענו להיפגש עם מטיילי החברה. כאשר נוכחנו כי אלה טרם הגיעו, התארגנו עצמאית לארוחת הערב, הדלקנו מדורה, לגמנו קפה ואף פצחנו בשירה.

לרגלי אום שומר – קומנדקר של נאות הכיכר

שעות על שעות ישבנו כך והמתנו, אך הטיול לא הגיע. השירים האחרונים היו שותפים לתחושה האילמת כי שום דבר כבר לא יגיע.
בלילה היה קר. השיניים נקשו והגוף רעד למרות שקי השינה הכפולים. עם שחר קמנו תשושים, מאוכזבים להבין כי אנו עדיין לבד. הערוצים סביבנו הלבינו משלג והמדבר קפא. אפילו המים במימיות קפאו. הרתחנו שלג לקפה ולאחר דיון קצר החלטנו להעפיל לבדנו.

אום שומר – הפסקת קפה לפני הטיפוס

לא התעלמנו מהקשיים עליהם ניאלץ להתגבר ויותר מכל היינו מודעים וערים לבעיית הזמן. מתיאורו של זאב משל בספרו "דרום סיני" למדנו כי המסלול ארוך למדי ודורש כ8-9 שעות הליכה בשביל דרוך וברור שאינו עוטה שלג, זאת בנוסף לזמן שיש להקציב למנוחה ואכילה. החלטנו אפוא כי לא נתעקש להגיע אל הפסגה כדי שבדרכנו חזרה לא 'נתקע' בחושך. נשתדל לפחות להגיע אל האוכף שלפני הפסגה, שממנו נוכל לצפות, כמובטח, לעבר מפרץ סואץ.
"מה שלא יהיה, בשעה אחת בצהרים אנו מפנים גבנו ומתחילים לחזור", הדגיש אבי גדול בקולו הנחרץ.

אני מציץ בשעוני. השעה 11.00. זמן יקר איבדנו, והשעה מתחילה לדחוק. אין יותר פנאי להשתעשע בתרגילי סרק. אנו מסיימים את האיגוף ומגיעים אל אבי קטן הממתין לנו ומציע להמשיך ולעלות בערוץ המושלג. סלעים חלקים חוסמים את דרכנו אך אנו מדלגים עליהם ומתקדמים אט-אט. עוד מעט ואנו נתקלים במצוקון נוסף. אבי גדול מציע לאגף משמאל. נראה לו כי הדבר יקרבנו אל האוכף.

אום שומר- מבט אל הנוף המושלג

אנו נעים אחריו ומבצעים את האיגוף. איזה איגוף מחורבן! נועצים ידיים בשלג, תוחבים רגליים, לופתים בליטות סלע חשופות וקרות, נעזרים איש ברעהו, רגל על ברך, ברך על כתף , מושכים, דוחפים ונאנקים. בסופו של דבר מסתיים האיגוף בהצלחה, ואנו מרשים לעצמנו אתנחתא קצרה. מאיה נשענת על סלע ומלקקת שלג. מנחם מתכרבל לו בצד, תחוב כמסתווה באיזה סדק צר.

אום שומר – מנחם מכורבל בסדק

אבי גדול בודק את מצב סנדליו. גיבור, רצה בתחילה לטפס יחף, כיאה לאיש 'נאות הכיכר'. על נעליים כלל לא אבה לשמוע. לבסוף התפשר על סנדלים. מזל שהביא גרביים. אני זורק מבט לעברן. זה גרביים זה? זו כברה…רשת דייגים… מבעד לחורים נפערות רגליים שרוטות, פצועות, זבות דם.
"אולי כדאי שתחבוש, אבי ? " מציע יוחנן.
"חבל על הזמן, אעשה זאת באוכף".
"אז קדימה, באמת כבר מאוחר וכדאי שנזוז", אני פולט, אבל רגע אחרי מתחיל להתייסר בהרהורי חרטה. בסתר ליבי מקווה כי מישהו יביע אולי התנגדות כל שהיא, יאמר כי בעצם לא יקרה שום אסון מעוד דקה או שתיים של מנוחה… אבל, משום מה לא נשמעת תגובה. כולם מסכימים בשתיקה, קמים, מנערים את פתיתי השלג וממשיכים בתנועה.
אנו פוסעים, צעד אחר צעד, עקב בצד אגודל. השיפוע מחריף, והמדרגות תלולות יותר ויותר. עולים לאט ובשקט. מקודם עדיין דיברנו, שוחחנו, התבדחנו, עתה משתלטת השתיקה. כל אחד לעצמו, מכונס בסביבתו הקרובה, מרוכז בצעד הבא, אולי בזה שאחריו, אולי בעוד שניים. מעבר לזה פרוש ערפל החושים המתכהים מרוב מאמץ.
אנו מנסים לסטות אל המדרון הסמוך, אולם אופיו המתכדר של המסלע והרטיבות המחליקה מנתבים אותנו חזרה לערוץ המושלג. ההליכה אינה קלה. השלג מכסה על המהמורות והשקעים המשמשים כמלכודת. כל מספר צעדים שוקעת הרגל, נתקעת לה אי שם ומחייבת מאמץ היחלצות מתיש.

אום שומר – אבי קטן מנסה להיחלץ

רוח קרירה נושבת. הרגליים רטובות, הגוף רועד מקור והפנים קפואות. אבי גדול צועד לצידי לאט ובבטחה. מה לו לאיש המדבר היחפן ולפסיעה הזו בשלג?  מה לו לזה הרכון שעות וימים מעל למנוע הדיזל המפורק? לזה השורץ חדשות לבקרים על חלוקי ואדי מתחת לקומנדקאר, תמיד עם שוודי, ברגים וחוטי ברזל. מה לו לכאן ולעלייה המטורפת הזו? כאן אין 'קלאץ' ומהלך כוח אלא גוף נאנק ומתפוקק ממאמץ. כאן אין צמיגים, רק סנדלים בלויים ומרופטים המשקפים את הדמות המצטיירת מתוך ההווי המשונה והמיוחד של 'נאות הכיכר'.
השעה קרובה ל-12.00. שש שעות שאנו מדסקסים את השטח ועדיין שום כלום. דבר לא נראה באופק.
ואולי טעינו? מתגנב אליי הספק. הרי ניווט בשטח מושלג עם מפת 1:100.000 כמוהו כניחוש. בקלות אפשר לבצע 'פשלה' ולסטות לערוץ מקביל שיעלה אותנו אל 'באב- אללה'. ואז אין – לא פסגה, לא אוכף, לא בטיח.
אני משתדל להדחיק את מחשבותיי ולהתרכז בהליכה. כולם מודעים לזמן ההולך ואוזל ומגבירים את הקצב. זה ניכר בצעידה העקשנית של אבי גדול ובקצב המהיר של יוחנן ואבי קטן. אפילו מאיה כבר אינה נעצרת כדי להתלהב למראה כל שלהבית.
"וואלה, הגעתי!" קורע אבי קטן את הדממה. "אני באוכף!"
"לא מאמינה", פולטת מאיה לעברו ולוקחת נשימה עמוקה, "רואים משהו?"
"בואו, תעלו. תראו איזה יופי!"
עוד מאמץ קל, עוד פסיעה, דילוג, ורגלינו ניצבות על האוכף. עינינו נישאות מערבה. למטה משתרעים מישורי ה'קע' השטוחים והנרחבים ובאופק נשקף מפרץ סואץ על מימיו הכחלחלים- אפורים.
אנו מתיישבים ונותנים לעייפות שנצברה בגופנו להתפוגג. עתה מתפנים לשטוף את עינינו בנוף המרתק.
אבי גדול עסוק בשלו. ראשו רכון אל סנדליו ופצעיו. בזהירות מסיר את גרביו המחוררות, מנקה, מחטא וחובש, אך רגלו עדיין מדממת. אבי אינו מייחס חשיבות לעניין. הוא מהדק קשר אחרון, נועל סנדליו, מתרומם, סוקר את סביבתו ופולט:
"מה קורה, לא זזים? "
לא פירט למה התכוון. חוזרים למטה? עולים?  אולם ראשו המופנה כלפי הפסגה מסגיר את כוונותיו. למעשה, עדיין לא קיימנו כל שיח בנוגע להמשך, אך קיימת הסכמה בשתיקה כי לא מוותרים על הפסגה.
"נו, למה לא זזים? "  הקול – קולו של יוחנן. הוא ואבי קטן כבר מדדים במעלה המדרון.
"עולים, עולים ", עונה אבי גדול, מהדק פעם נוספת את התחבושת, נוטל את תרמילו ופוסע בעקבותיהם.
הדרך לפסגה אינה ארוכה, אולם מחשופי הגרניט החלקלקים והמדרגות התלולות מחייבים הליכה זהירה. אנו משתדלים להימנע ממלכודות השלג בנקיקים הצרים. באחת מהם נתקע יוחנן. לא בקלות הצלחנו לחלץ את רגלו שהייתה שקועה עמוק בסדק.

אום שומר – ויוחנן כבר תקוע

לפנינו מדרגת סלע תלולה ומסוכנת. אין אפשרות לעקפה. אנו מתארגנים בשרשרת, מסייעים איש לרעהו, מעבירים ציוד ומטפסים. עוד מכשול, עוד מדרגה, ורגלינו ניצבות במרומי הפסגה.
הפסגה! – זה גוש גרניט אפור, שטוח וחלק. הפסגה- זה מראה המפרץ השרוע, ה'קע' המבהיקה בלובנה, יובלי ואדי איסלה המבותרים והעיירה א- טור על חורבותיה וצריחיה. הפסגה זה לעמוד ולשאוף מלוא ריאות אווירת מרחבים ולחוש תחושת שיכרון, תחושת סיפוק של מי שעמד באתגר.

מנחם יושב ושותק. ודאי מתמכר לתחושת השלווה. מאיה מכרכרת ומתעניינת בבת אחת בשמות כל ההרים מסביב מבלי להמתין לתשובה. אבי גדול ניצב יחף, זקוף, משקיף מערבה, אולי לעבר נקודה שבים, אולי לאופק שמעברו. מרוכז, שקט, כאילו נושא הוא תפילה.
הכל קופא. העולם נעצר. גם הנשימה… השעה 13.30. רק השמש ממשיכה בהילוכה. מזכירה כי הכל סובב ונע. מחדירה אל התודעה את הזמן ההולך ומתקצר ואת החשש מהחושך העלול להפתיענו.
עוד הצצה חטופה לעבר הפסגות המושלגות שמסביב, עוד מבט נכסף לעבר המפרץ השלו הפרוס למרגלותינו, ומיד פותחים בירידה.

אום שומר – הירידה