מסע ראשון אל הקניון האדום

דן גלעד, קצין צנחנים אשר השתקע באילת לאחר 
שחרורו מהצבא, התעניין בגיאולוגיה והרבה לסייר  ולשוטט
 ברחבי הנגב והמדבר. בחודש מרץ 1957, יצא בליווית 
שלשה מחבריו, קלמן שלף, מנחם בן דוד ורם פרגאי למסעם
האחרון. היה זה מסע אל פטרה, 'הסלע האדום', בו מצאו
את מותם.

בדרך אל הגיא

אילת. אביב 1956. באחד הערבים מגיע לדירתי ידידי דן גלעד ובפיו סיפור הקשור ביחידת צנחנים שסיימה שבוע לפני כן מסלול הליכה רגלי לאורך הגבול מניצנה לאילת. לדבריו, אחת החוליות אשר ניווטה בהרי אילת חלפה על פני גיא אשר בשוליו נחשפו אבני חול צבעוניות. כמעט והתפתו לסטות ממסלולם ולסרקו, אך נאלצו לוותר משום עייפותם ומשום קוצר הזמן שעמד לרשותם. בדרך מקרה נפגש דן באילת עם אחד מחברי החולייה שסיפר לו על כך.
"לפי תיאורו, מדובר בואדי אבו-עלליק ", אומר דן. " אולי נלך לבדוק בשבת את האזור, ייתכן ונמצא שם משהו מעניין? "
"יאללה, הולכים" אני מתלהב. 
במרוצת השבוע אנו נפגשים שנית, שולפים מפה ומתכננים את נתיב ההליכה. יהיה עלינו לצעוד כ-20 קילומטר הלוך וחזור, זאת במידה ונצליח לגייס רכב שיסיענו מאילת לתחילת המסלול. 

מפת אזור אילת

אנו מנסים לגייס שותפים נוספים למשימה. ואכן, שלשה 'משוגעים לעניין' מחליטים להצטרף אלינו: בני דרור ואביגדור קונופני מ'פלוגת הקבוץ המאוחד' השוכנת באום רשרש ועזריאל נאור המשרת כאיש צבא הקבע באילת.
בשבת עם שחר אנו מטפסים על הקומנדקר אותו גייס עזריאל מהמחנה הצבאי הקרוב. רוח חמה המאפיינת את עונת המעבר מלטפת את פנינו ומרמזת על הבאות. אנו חולפים על פני ג'בל מצרי המכונה הר שלמה ומיטלטלים במעלה אילת התלול, הסלול על תוואי דרב אל- חאג', הלא היא דרך החוגגים הקדומה. הרכב נעצר ליד שרידי היאחזות עין- נטפים אשר ננטשה עוד בשנת 1951. כאן יורדים, נפרדים מהנהג ומתחילים לפסוע בירידה לעין נטפים, אחד המעיינות הבודדים המצויים באזור אילת שכונה בעבר בשם "ביר אל -קטאר". 
עד מהרה מגיעים למצוק הנישא מעל המעיין. כאן עוצרים ומשקיפים אל בריכת המים הניבטת אלינו מלמטה ועוקבים בהתרגשות אחר עדר היעלים הגולש אליה בדילוגים עוצרי נשימה.
"אין טעם לרדת ", אומר דן כקורא את מחשבותינו, "כשנחזור, נוכל לבקר במעיין ולהרוות את צימאוננו”. 
אמר ולא שיער עד כמה נזדקק בקרוב למים אלה…

באי חשק מובהק אנו נוטשים את סביבת המעיין ומתחילים לטפס במעלה התלול המוביל אל נקודת הגבול 728. כאן מתפתים להתרווח ולנוח קמעה. ממערב לפה משתרעת "בקעת הירח" החגורה בשרשרת הרים כהים וגבעות בדד העשויים מסלעים וולקניים. רצינו לשבת ולהנות כך מהנוף אך עזריאל מתחיל כבר לנדנד ומבקש שלא למשוך זמן. "חבריא, יהיה חם ", הוא מתריע, "כדאי לנצל את שעות הבוקר להליכה ".
מה שנכון, נכון. ממשיכים לצעוד בשביל העובר על גבי רמה מישורית. אנו מנסים להגביר את הקצב, אולם החום ההולך וגובר גורם לנו להתנשף ולהזיע. מידי פעם נעצרים ללגימה אחת או שתיים ומיד ממשיכים בתנועה.
בסביבות השעה 9.30 אנו מגיעים אל עמוד הגבול הממוקם בנ"ג 833 (הר חזקיהו).  זוהי אחת מתצפיות הנוף היפות באזור.

מבט לעבר קע אל נקב(בקעת הירח)

בכיוון מזרח ניתן לצפות על עמק הערבה, הרי אדום ומפרץ אילת הכחול, הפרושים כעל כף היד ובמערב נשקפת לה בקעת הירח. 
"חבריא, יש לי סיפור קטן על לוחמי חטיבת הנגב-פלמ"ח שעברו כאן בשנת 1949 בדרכם לכיבוש אילת ", מנסה דן לעניין אותנו. "הם נתקעו כאן…"
"דן, זה באמת לא הזמן. פשוט חם ", אני קוטע אותו, "בכיף נעשה זאת כשנחזור לכאן אחר הצהרים…"
"טוב, ב  ס  ד  ר ", משיב דן. מאוכזב במידת מה מקוצר רוחנו. 
"אגב, גם לי יש סיפור מעניין… אבל זה לא לעכשיו ", אומר אביגדור. זה קשור למסע שהגעתי עימו לכאן בשנת 1950…" 
"1950? נשמע מעניין ", אומר דן. "מה שתקת עד עכשיו? "
"אספר לכם בהזדמנות ", עונה אביגדור. "אבל באמת כדאי שנזוז ". 
"רגע, לפני שממשיכים אני מציע לבדוק את מלאי המים שברשותנו ", נשמע קולו המודאג של עזריאל, "חוששני שהמצב אינו מעודד ביותר…"
נראה שעזריאל צודק. לא צפינו את עומס החום הנוחת עלינו וקצת זלזלנו בעניין המים. כל אחד מאיתנו הצטייד בשתיים עד שלוש מימיות בלבד, ואילו בני ואביגדור נשאו עימם, בנוסף לכך, מספר קופסאות של שימורי מיץ שגילו במחסנם.
"אני מניח שנסתדר, אין לנו עוד הרבה ללכת ", מרגיע אותנו דן. "עוד כמחצית השעה ואנו מגיעים לגיא. נסתובב שם קצת ונחזור…"
קשה לחלוק על דבריו של דן. הוא מדבר בשקט ופניו עטורות הזקן השחרחר משגרות רצינות ומשרות ביטחון. מאחוריו רקורד של קצין צנחנים צעיר שצבר ניסיון רב בשטח.
"אז בואו נזוז כבר ", אומר בני בנימה חסרת סבלנות. "יותר מדי זמן אנו תקועים ליד העמוד הזה…"
"זזים, זזים ", מגיב דן ומתחיל לנוע במורד. כולנו משתרכים אחריו.
תוך זמן קצר אנו מגיעים אל אחד מערוציו של אבו- עלליק. אנו מטפסים על אחת מגבעות הסחף וצופים על הגזרה. הנוף נראה מכאן חד גווני, מבותר על ידי ערוצים רחבים ורדודים הנמשכים בכיוון צפון-מזרח.
"צריכים למשוך עוד מעט קדימה ", אומר דן. "עוד קילומטר בערך… עד למקום ששם עברה לדעתי אותה חולייה ".
"רגע ", מבקש עזריאל ונוטל את המפה מידיו של דן. הוא מציץ בה, חוכך בדעתו ואומר: "דן, תשמע, נמשוך עוד קילומטר אחד, אך לא מעבר לזה. מצב המים לא טוב ואסור לנו לקחת סיכונים".
"גם אני לא מעוניין להסתבך ", מנסה דןלהניח את דעתו. "נסרוק את האזור, נמצא את המקום ונחזור ".
אנו מתקדמים וכעבור זמן קצר מתגלה אפיק רחב המתפתל בין גבעות הסחף. אנו עוצרים לנוח בצילו של עץ שיטה גבוה וענף. החום מעיק, הזיעה ניגרת ללא הפסק, ותחושת כבדות משתלטת עלינו.
"נדמה לי שזה הערוץ בו הם הלכו ", אומר דן."תנוחו קצת. אני אעלה בינתיים לשלוחה הקרובה כדי לצפות על השטח".

לתפוס קצת צל

אין גבול
דן מטפס אל השלוחה ומנסה לאתר את הגיא הנחשק. זמן קצר לאחר מכן אני מחליט להצטרף אליו. 
"מכאן לא רואים שום דבר ", אומר לי דן כשאני פוגשו. "אני מעוניין לעלות על רכס גבוה יותר, משם אנסה לצפות על כל השטח. כדאי אולי לטפס אל…" 
דיבורו של דן משתהה ועיניו נשלחות מערבה לעבר נקודה מסוימת. 
"דן, אל תאמר לי שאתה מתכוון ל…", אני מצביע בידי לכוון עמוד הגבול הניצב בגובה 890 מטר וממוקם על גבי צוק אימתני. 
"תאמין לי, ממש לא בעיה. תוך חצי שעה אני למעלה ".
"אתה לא נורמאלי דן. זה לא ילך, לא היום ", אני מתקומם. "אנו מתקרבים לשעות הצהרים והחום הכבד עוד לפנינו. אני מציע לרדת אל החבר'ה ולהתקפל. נשוב לכאן בפעם אחרת, כשיהיה פחות חם ".
"בוא, נחזור אליהם ", פוסק דן ונראה לי כאילו ויתר על הרעיון. 
חוזרים אל הערוץ ופוגשים את החבורה המצטופפת בצל השיטה. כולם שרועים, עיניהם עצומות למחצה, מנסים לשרוד בכור היתוך זה.
"נו, מה חדש? "  שואל אביגדור.
" שום דבר בינתיים ", עונה דן.
"אני מציע לקחת את הרגליים ולהסתלק מכאן כמה שיותר מהר ", מבטא אביגדור את רחשי ליבו- ליבנו. "זה לא יום מתאים לחיפושים ".
"גם אני חושב שאין טעם להמשיך ולהתרוצץ בשטח ", משיב דן. "אבל אני… יש לי עניין לטפס לתצפית גבוהה ולראות את השטח מלמעלה. אני מקווה שמשם אוכל לזהות את הגיא הצבעוני. כשנחזור הנה בפעם הבאה, נדע לאן להגיע ".
דן, "למה אתה מתעקש"? אני פונה אליו, "אולי תרד מהעניין?"
"דן, אנחנו צריכים לחזור למעיין כמה שיותר מהר", מתערב עזריאל בוויכוח. "כולנו הולכים ומתייבשים. נשארה עוד כמימיה אחת לאדם ועוד כמה קופסאות של מיץ. אנו פשוט הולכים ומסתבכים ".
"אני בהחלט מודע למצב, אבל תדעו כי השהייה בצל כלל לא תזיק, אפילו תועיל. אני קופץ וחוזר תוך שעה. בינתיים תתארגנו ותאכלו משהו… זה רק יחזק אתכם ", מתעקש דן, ממתין מספר שניות ונוטל את תרמילו.
איש מאיתנו אינו מנסה לעצור בעדו. מה עוד, ויש אולי נימה של צדק בדבריו. 
"עשה לנו טובה ואל תתעכב יותר מדי ", מתחנן עזריאל, "אין לי תחושה טובה, ממש לא ".
"אני רק עולה, מציץ, ומיד חוזר”, מבטיח דן ומתחיל לנוע.
"רגע, דן, חכה אני מצטרף אליך…" אני קורא בקול מהוסס, מתרומם ונוטל את תרמילי.
"מה פתאום, עזרא? " דן מפנה אליי את ראשו ונעצר.
"ככה, בא לי ".
"בטוח? " 
"בטוח ".
איני יודע מה הניע אותי? מה דחף אותי להצטרף אליו בעודי עייף ותשוש, ובטרם הספקתי לנוח כראוי. אין בידי תשובה לכך. האם חששתי להשאירו לבד? או אולי רציתי להבטיח כי לא יתמהמה יתר על המידה? ואולי, מן הסתם, היה כאן רצון מוסתר לחלוק עמו את זכות הגילוי ?…
"אז קדימה, עזרא ", מסנן דן ומתחיל לפסוע. אני נע אחריו.
לעולם לא אשכח את העלייה הזו. דן מדלג בצעדים מהירים ואילו אני מנסה שלא לפגר אחריו. רגליי כושלות והפה מיובש. אני שומר את המים לפסגה. שם אקח לעצמי לגימה, אני מנחם את עצמי. 
אוף, איזו עלייה מחורבנת, אני מהרהר ונעצר כדי לקחת נשימה. דן ממתין לי בקוצר רוח ומעיף בי מבט סלחני. "לא היית צריך לבוא איתי, עזרא ", אומר בתוכחה, "תאמין לי, הייתי מסתדר לבד”.
"כל כך מהר אתה מוותר עלי?… " 
דן אינו משיב, אבל חיוכו החברי המתפשט על פניו המזוקנות מפזר את ספקותיי. אני משתדל להמריץ את צעדיי, אבל ללא הצלחה. לקראת סיומה הופכת העלייה לתלולה יותר ויותר. כל גופי מתפרק, רגלי כבדות, נשימתי קצרה ולבי הולם בחוזקה. אני נאנק, לוקח נשימות עמוקות, מוחה את הזיעה מעיניי… 
"עזרא, הגעתי, אני ליד עמוד הגבול! " נשמע לפתע קולו של דן. "עוד מאמץ קטן ואתה למעלה". אני מגייס את כוחותיי האחרונים. תוך דקות ניצבות רגליי הרועדות ממאמץ במרומי הפסגה. 
"תסתכל איזה נוף!" מתלהב דן.
"רגע, תן קודם כל לשתות ". אני נוטל את המימייה, ובעודי מתנשף לוגם את הלגימה הנחשקת שהמתינה לרגע זה. אני מלקק את שפתיי כדי שלא תאבד אף טיפה מן הנוזל היקר. עתה יכולים חושיי להתפנות אל הסובב. אני תוחב את המימייה עמוק לתרמילי ומעיף מבט אל הנוף. 
"וואו, ממש מדהים! " 

הר שני – נקודת גבול 890 

אנו ניצבים על הפסגה הגבוהה ביותר באזור, שקיבלה מאוחר יותר את הכינוי הר שני. שנינו מרותקים לנוף. לרגע שוכחים את הטיפוס המייגע, את הצמא ואת החולשה המזדחלת אט-אט אל הגוף. למטה, מדרום לנו, משתרעת בקעה רחבה החובקת שורת גבעות בדד כהות הפזורות לאורכה. בשוליה, מזדקרות כזוג שדיים שתי כיפותיו של ג'בל 'קורין- עתוד' המתנשאות אל-על . למטה, מתפתלים ומבהיקים בלובנם ערוציו העיליים של ואדי אבו עלליק.
"עזרא, תסתכל! " נשמע קולו המתפרץ של דן. אני מסתובב ומפנה ראשי לכיוון ידו המושטת.
"וואלה! " פורצת קריאת הפתעה מגרוני.
"הנה הגיא, רואה? " מתלהב דן.
ואכן, למטה, ממזרח לנו, במורד אפיקו של ואדי אבו עלליק, מתגלה למרחוק עמק צר ובדופנותיו נחשפות אבני חול צבעוניות. ניתן להבחין בבירור בגוון האדום השולט בחלקן.
"נו, מה אתה אומר לזה?…" מתריס דן. 
"לומר את האמת? היו רגעים בעלייה המזופתת הזו שאפילו קיללתי אותך… חשבתי על הטירוף שבטיפוס הזה ", אני מתוודה, "אבל עכשיו… "
"רואה? טוב שעלינו ", הוא אינו נרגע, "אין לי ספק כי זהו המקום שאנחנו מחפשים. מי יודע מה מסתתר שם? "
"גם לי אין ספק, אבל כדאי שנתחיל כבר לרדת ", אני מציע. 
"עוד מילה אחת, עזרא. שמעתי כי כאן, במקום זה, עמדו סיירי הפלמ"ח במבצע 'עובדה' ונתנו לבקעה שלפנינו את השם "בקעת הירח". 
לרגע נעתקות מחשבותיי אל אותם סיירים שחלפו כאן כשש שנים קודם לכן בדרכם לשחרור אילת… אך לא זה הזמן להזיות. מהר מאוד מחזירים אותנו החום והצמא אל המציאות. אנו מעיפים מבט אחרון אל הבקעה ומתחילים לגלוש במורד.  עד מהרה מגיעים אל שאר חברי הקבוצה השרועים כמעולפים מתחת לעץ השיטה. הבשורה על איתור הנקיק אינה מתקבלת באותה התלהבות לה ציפה דן. החבר'ה מביעים סיפוק רפה ומאולץ, ואינם נסחפים לתרועות שמחה. אין בידיעה זו כדי להשכיח את העייפות, החום ואת העובדה כי הקשה ביותר עדיין לפנינו. 
דן ואני מתיישבים למשך דקות מספר כדי להתאושש מהמרוץ המטורף. שנינו מתנשפים בכבדות. לבסוף נוטל דן את מימייתו, מרטיב את שפתיו, תוקע מבט בשעונו ואומר: "חבריא, השעה כבר 12.00. יאללה, זזים ".
"הגיע הזמן ", נאנח אביגדור שישב כל אותה עת בחוסר סבלנות. 
כולנו קמים, חוגרים בשקט את תרמילינו ופותחים בצעידה.

מסע 'הישרדות'

הוי, כמה מיהרנו להגיע לכאן? ומה ארוכה ואיטית הדרך בחזרה?…
אנו פוסעים בצעדים מדודים. צעד אחר צעד. עינינו כבושות בקרקע. הזיעה ניגרת על פנינו וממליחה את העיניים הכבויות למחצה. שוב חולפים אנו על פני המישור המתון ועד מהרה מגיעים אל רגלי גבעה 833 עליה ניצב עמוד הגבול.
רק מתחילים לטפס, וכבר נעצר לו בני. פניו סמוקים וראשו נשמט אל כתפיו. בהיסוס מה פותח את המימייה ולוגם.
"חייבים לחסוך בשתייה", מעיר דן."אם נגמור את המים, לעולם לא נצליח להגיע לעין נטפים ".
"אני חייב לשתות ", מתנצל בני, "פשוט מוכרח… עוד לגימה אחת ".
בני נוטל לגימה נוספת. ידיו רועדות, ואביגדור מסייע לו בסגירת הפקק. חלילה וחס שלא יתבזבזו להם המים.
ממשיכים לטפס. השמש יוקדת בחוזקה. אנחנו תקועים כרגע בשיא החום. דן מוביל קדימה וכולנו משתרכים אחריו. העיניים נעוצות בקרקע ובסלעים המחזירים אלינו חום ואדים המטשטשים את הראייה. עזריאל פוסע מאחורי דן בצעדים קלילים יחסית. בני צועד לפניי, בעודי תומך בגבו ומנסה לעודדו. אביגדור מטפס אחריי ושותק… גם מקודם, כאשר ישבנו בצל השיטה הוא ישב ושתק.  בטח תוהה מה גרם לו להכניס את עצמו ואת ידידו בני להרפתקה זו.
בני נעצר לפתע. גופו השחוח נוטה הצידה כמט לנפול. אני מזדרז ומאמצו אליי בחוזקה. אביגדור מזנק מאחור, חובק את כתפיו ומסייע לייצבו.
"חייב לנוח, הרגליים לא מושכות ", נאנח בני. "רק לכמה דקות…”
"זה לא מקום לנוח, בני ", אני משדלו,  "אין כאן טיפת צל. עוד מעט נגיע למעלה ונחפש מקום מוצל ".
"הוא לא מסוגל להמשיך ", נחלץ אביגדור לעזרתו. "חייבים לעצור לכמה דקות…"
בני מתיישב על הקרקע ומרכין ראשו. גם דן נעצר, נוטל את ידו של בני ובודק את הדופק.  
"מהיר ", ממלמל דן, שולף את הכאפיה מעל ראשו ומצל על פניו של בני. תוך כדי כך פותח את מימייתו ודוחק בו: "שתה בני, שתה, אתה פשוט הולך ומתייבש ". 
"מצטער ", עונה בני בקול רפה, "מעולם לא נתקפתי בחולשה כזו…"
"זה בסדר", מעודדו אביגדור, "נשב כמה דקות, נתאושש ונמשיך לטפס. אל תתאמץ יותר מדיי, פשוט תעלה לאט לאט ובקצב שלך…"
בני לוגם לגימה נוספת, נעמד על רגליו וממשיך לטפס. דן נושא את תרמילו ומושך קדימה. אביגדור ועזריאל תומכים בבני, ואילו אני דוחפו מאחור. אבל, לא רק בני תשוש. כולנו כך. איני יודע כמה זמן עוד נוכל להמשיך כך? ועד מתי יישארו לנו מים במימיות?
"בני, אני כבר למעלה, זהו זה ", נשמע קולו הרם של דן. 
"הנה, בני, עוד מעט", ממריצו אביגדור.
בני אוסף את שארית כוחותיו, מאמץ את גופו, פוסע מספר צעדים ומציב רגליו במרומי הגבעה. לרגע נעצר, מנסה להגיע אל דן ו… מתמוטט.  כולנו מזנקים לעברו ומצלים על פניו. דן פותח במהירות את כפתורי חולצתו ומטפטף טיפות מים על מצחו.
"מה קורה בני? תתאושש, אין יותר טיפוסים ", מנסה אביגדור לעודדו.
בני אינו עונה. הוא נושם בכבדות בעוד עיניו עצומות. 
"מוכרחים למצוא פיסת צל עבורו ", אומר דן.
"לא רואים טיפת צל מסביב ", עונה עזריאל . 
אני מפנה את ראשי לכל עבר ולא מצליח לאתר פינה מוצלת. כל המרחב סביבי חשוף לחלוטין.
"אולי נעביר אותו בינתיים אל עמוד הגבול ", מציע עזריאל ",  יש שם איזה שהוא צל…" 
"זה רעיון ", מסכים דן, " יותר טוב מכלום. בואו חבריא, קדימה ".
אנו מרימים את בני ובשארית כוחותינו גוררים אותו אל העמוד. בזהירות מניחים את גופו בשכיבה לאורך פס הצל הצר. גם אנחנו מצויים באפיסת כוחות ומתיישבים לנוח לצידו.
"כדאי לבדוק בינתיים את מצב המים ", מציע דן.
אנו מציצים במימיות, והאכזבה ניכרת על פנינו. מסתבר כי לרובנו נשארה כמחצית המימייה בלבד. דן שומר בקנאות על מימייה רזרבית שטרם נגע בה. בנוסף לכך, שמורות עמנו עדיין מספר קופסאות מיץ.
"אני מציע לשמור את המים עבור בני", אומר דן. "ננסה להסתדר עם המיץ עד לעין נטפים ".
כל אותה עת אנו ממשיכים לטפל בבני. הוא מיובש, תשוש ומטושטש, אך עדיין בהכרה. מידי פעם ממלמל ופולט מילים חסרות טעם, ואנו סולחים לו על כך. עזריאל דואג להרטיב את שפתיו, ואילו אביגדור מנסה לעודדו: "בני, יש רק שעה וחצי עד למעיין. כשנגיע, תוכל לשתות שם כמה שתרצה. אפילו לטבול בבריכה…"
בני כמעט ואינו מגיב. שפתיו ממלמלות משהו בלתי ברור, ואנו לא כל כך מבינים מה רוצה לומר לנו. אנו מחליטים לאפשר לו מנוחה נוספת בצילו של העמוד, אבל העניין אינו פשוט. בעקבות השמש הנעה במעגל, נע לו הצל ומתרחק. מידי פעם אנו נאלצים לבצע "תיקון" ולהזיז את  בני, כך שגופו יתלכד מחדש עם "מחוג" הצל…
הזמן חולף במהירות. השעה כבר 14.00. בני מתחיל להראות סימני התאוששות, אך מצבנו אנו אינו מעודד. זמן רב מדי אנו תקועים בשמש היוקדת וכולנו חשופים לסכנת התייבשות.
"כדאי שנזוז ", מאיץ אביגדור. "עוד מעט והמוח שלי מתייבש לגמרי ".
"כדאי אולי שנפתח איזה קופסת מיץ ", מציע דן.
דן נוטל את אחת הקופסאות, נועץ את הפותחן, ומתוכה מבצבץ הנוזל הצהוב. כולנו מלקקים את השפתיים וממתינים כל איש לתורו.
"ואללה, משהו משהו ", אני מתענג וחש כיצד מחלחל המיץ המתקתק אל גופי ומתפשט ברמ"ח אבריי. אחד אחד מצמידים השאר את קופסת הפח לפיותיהם, מוצצים מהמשקה ומתמכרים לתחושת ההנאה.
דן אינו מאפשר להתמסר יתר על המידה. "קדימה, זזים ", הוא מדרבן, ניגש אל בני, נוטל את ידיו ומושכו. בני נעמד על רגליו בחוסר חשק. אביגדור נוטל את תרמילו, עזריאל ואני תומכים בגופו ומתחילים לנוע. הדרך עוברת עתה במישור רחב ונוח להליכה, אבל החום והצמא מעיקים על כולנו. בני מניע בקושי את גופו הכבד ומזדחל לאיטו. מפעם לפעם נעצר, מתנדנד כנוטה ליפול, אבל מיד מתייצב וחוזר אל דרך הישר.
דן הולך קדימה, מציץ מפעם לפעם במפה, ואנו מזדחלים אחריו כבתהלוכת רפאים. אני חש את היובש בפי, בלשוני, בגרוני. מסתבר כי המיץ ששתיתי מגביר את צמאוני. בני עם הרעיונות שלו, אני מהרהר לעצמי, במקום מים, זה מביא מיץ המייבש לי את הגרון. בטח יש להם שם ב'פלוגה' מחסן קופסאות שהחליטו להיפטר מהם בכל מחיר. עכשיו אנחנו משלמים את המחיר… בסופו של דבר אנחנו שותים את המיץ שלו והוא… את המים שלנו.
די לקטר, אני דוחק בעצמי. בני וודאי לא שיער שהמיץ כל כך מצמיא. גם אני לא תיארתי כך. בכל מקרה, רק נגיע למעיין וכל העינוי הזה יסתיים .
אני ממשיך לצעוד ומראות מוזרים חולפים לנגד עיניי. בעיני רוחי אני מדמיין כיצד כולנו מצטופפים ליד בריכת המים, שותים… שותים… מרטיבים את ראשנו, שותים ומשתטים, שופכים מימיות איש על רעהו, מתגלגלים מצחוק…
אוף, אתה כבר מתחיל להזות, אני גוער  בעצמי. צא מזה!  אל תיתן לעצמך להיסחף! 
אני מחלץ את עצמי מהמחשבות ומציץ בבני. הוא ממשיך לצעוד אך מאבד מפעם לפעם את יציבותו. אנו משתדלים להיצמד אליו, תומכים בו ונאבקים בנטייתו העזה להתלכד עם אמא אדמה. אביגדור מזדחל מאחור, אך לאט לאט הולך וגדל המרחק בינינו. מפעם לפעם אני מסובב אליו את ראשי, שואל לשלומו ולא תמיד ממתין לתשובה…

אנו חוצים עתה בקעה קטנה. לפתע נעצר דן ואנו בעקבותיו. הוא סוקר את השטח, שולף את המפה ומציץ בה בדאגה. "משהו כאן לא מסתדר לי ", ממלמל לעצמו.
"מה לא מסתדר? ", תוהה עזריאל.  
"בקעה זו מתנקזת מזרחה, לעבר הרדאדי. היינו צריכים לעבור ממערב לפרשת המים…"
"מה זה אומר, דן, סטינו מהשביל ? "  
"ייתכן, אבל תנו לי לבדוק. המתינו כאן ", משיב דן ומנתר בצעדים זריזים לעבר השלוחה הקרובה. כעבור דקות מספר חוזר אלינו כשארשת רצינות נסוכה על פניו.
"כן, סטינו במקצת ",  הוא מאשר. 
"אפוא? " שואל עזריאל בדאגה.
"כאן, לפני פחות מקילומטר ", מצביע דן על המפה. "היינו צריכים להמשיך ישר, אבל בטעות משכנו קצת מזרחה…."
"אז מה אתה מציע? לחזור? " מקיש עזריאל.
דן מציץ במפה פעם נוספת ומעיף מבט חטוף על השטח. אחר נועץ בנו עיניים וקולט את ארשת הדאגה הניבטת מפנינו העייפות והמיוזעות. "תראו, אפשר להמשיך מעט ואז לחתוך מערבה. ישנו כאן איזה שביל… " הוא מצביע על המפה. "אבל נראה לי כי  במצבנו עדיף יהיה לחזור לנקודת הפיצול".
"לי יש דעה אחרת! " מרים אביגדור את קולו, ”אני מציע לשבת כאן לחכות עד שכולנו נתפגר. אני לא רואה שאנחנו עומדים לצאת מהבוץ הזה. תסתכלו על בני, הוא כבר גמור לגמרי ".
"תירגע אביגדור, תירגע", אני מניח ידי על כתפו, "אנו חייבים לסמוך כרגע על דן".
לפתע, נשמעים קולות משונים מכיוונו של בני ואנו מזנקים לעברו. בני יושב כפוף, ראשו לפות בזרועותיו, וקולות בכי חרישי בוקעים מגרונו. עזריאל מחבקו ומנסה להרגיעו.
"א מ  א… א ב א… אפוא אני?" הוא ממלמל, ובכיו הולך וגובר.
כולנו מתרפקים עליו, מנסים לעודדו אך לשווא. מצבו מעורר דאגה ונראה כי הוא הולך ומאבד את הקשר עם המציאות. אביגדור מזדרז להוציא מימייה ולהשקותו. בני לוגם לגימה ועוד לגימה, ולפתע… הבכי נעצר ומפיו פורץ צחוק קטוע ומוזר. דן מזדרז להשכיבו, פותח את כפתורי חולצתו ובודק את הדופק בצווארו. אט אט גוועים קולות הצחוק, פניו החיוורות מתעוותות, גופו רועד ועיניו בוהות בחלל. מפיו נפלטים  גיבובי מילים בלתי ברורות: "מפה בודה … מפה פשט… מכאן בודה…. שם דנובה… כמה מים… כמה מים… " 
"הוא הוזה כרגע ", אומר אביגדור בדאגה, "בני בא מבודפשט  וחולם כרגע על הנהר… מוכרחים לעשות משהו, דן. לא נראה לי שנוכל להמשיך כך עם בני. על חזרה אין בכלל מה לדבר. גם אני ממש גמור. אפילו לשבת לא יכול … השמש הזאת מחסלת אותי ".
"אולי נמצא קודם כל איזה מחסה מהשמש הארורה הזו. גם אני מיובש כבר לגמרי", דוחק עזריאל.  "אחר כך נחשוב מה עושים הלאה ".
"תשמעו, יש לי רעיון ", אומר דן. אני מציע שאתם תישארו כאן ותמצאו מחסה כלשהו. אני אלך בינתיים לעין נטפים, אמלא את המימיות ואחזור".
"רעיון טוב ", מסכים  עזריאל.
"רעיון מצוין ", אני מתערב. "רק שאתה לא הולך לבד. אם יקרה לך משהו בדרך, אז כולנו אבודים… אני מצטרף אליך ".
"אולי גם אני? " מתנדב עזריאל
"לא כדאי, עזריאל ", אומר דן . "מספיק שעזרא יבוא איתי. רצוי שאתה ואביגדור תישארו ותטפלו בבני. מצבו הולך ומחמיר מרגע לרגע ".
"בסדר ", אומר עזריאל . "אבל לפני שאתם זזים, כדאי שננסה למצוא מקום מוצל ולהעביר אליו את בני ".
אנו מבצעים סריקה קצרה בשטח, אך לא מגלים כל פינה מוצלת. בלית ברירה מאתרים בינות לסלעים כוכים קטנים, מעבירים את בני אל אחת הנישות המוצלות למחצה ומשעינים את ראשו על תרמילו. אחר עורמים סביבו אבנים ובעזרת הכאפייה של דן יוצרים מחסה מוצל לפלג גופו העליון. עתה מאיץ בנו עזריאל ומבקש שנתחיל לנוע. הם כבר יסתדרו. העיקר שנחזור כמה שיותר מהר. 
"שימו לב ", פונה אליהם דן , "נשארה לכם רק מימיה אחת ושתי קופסאות מיץ. תנו לבני כל פעם לגימת מים קטנה ונסו לשוחח עמו כל הזמן. אסור שיאבד לרגע את ההכרה ".
אנו דוחסים את המימיות הריקות לתוך תרמילינו ופונים מיד לדרכנו.
"אל תתעכבו, בחיאת-דינקום ", מתחנן אביגדור, " אני לא יודע כמה זמן הוא יחזיק מעמד ".
"בסדר, אביגדור, אל תדאג ", אני מרגיעו, "נעשה כמיטב יכולתנו".

אל המים

דן מתחיל לנוע ואני אחריו. עוד מעט ומגיעים אל השביל המוליך מערבה. מטפסים. העלייה כלל אינה קשה אבל הצמא והחום הכבד מקשים על הנשימה. גופי נוטה לצנוח, ברכיי כואבות וכפות רגליי צורבות. דן מתקדם לפניי ואני עושה מאמצים ניכרים כדי שלא לפגר. 
ממה קורץ הבן אדם הזה? אני תוהה. כיצד הוא מחזיק מעמד? הולך בשקט, אינו מגלה כל סימני עייפות, חדור שליטה ובטחון ומקנה אותו לאחרים. נכון, במידה רבה נגררנו בעקבותיו להרפתקה זו, אך אין ספק בלבי כי הוא האדם היחיד המסוגל לחלצנו כרגע. 
עוד מעט ואנו מגיעים אל נקודת הגבול 728, לידה חלפנו הבוקר. עתה פונים מזרחה ומתחילים לגלוש במדרון. ממערב נגלה הנוף המרהיב של המפרץ והרי אדום המתנשאים מעליו.

ממערב – נוף המפרץ והרי אדום

אבל אין זמן לעצור ולהנות מיופיו. דן מגדיל את צעדיו, ואני משתרך אחריו. אנו נעים במהירות, מאגפים מימין מצוק תלול וגולשים בשלוחה מוארכת אל ערוץ רחב. כאן נעלם השביל. אנו מטפסים במדרון הדרומי ומאתרים אותו מחדש. חוצים מספר שלוחות נמוכות והנה… ללא כל התראה מתגלה לעינינו המצוק המוכר החוגר את המעיין.    
עין נטפים… הנה המעיין! אנו מתלהבים ומתקרבים אל המצוק כמבקשים להיווכח במו עינינו. דן אינו מנסה להסתיר את התרגשותו. "הגענו! מבין עזרא? הגענו! "
למטה, בתוך הקלחת, נגלית בריכת המים הכחולה – ירקרקה. זו, אשר כולנו חולמים עליה ומייחלים אליה. זו אשר עזריאל ואביגדור הוזים בה כרגע ויודעים אל נכון כי בה, ורק בה, תלויים עתה חייו של בני. אולי אף חייהם.
בא לי לרקוד, לזעוק זעקת שמחה, לקרוע את הדממה, אך איני מסוגל. איני יכול להוציא מפי הגה. גרוני ניחר מיובש ולשוני סדוקה ודבוקה. אני מתיישב, שותק וצופה כמהופנט במים המטפטפים מהבריכה בקילוח דק ויוצרים כתם רטוב וכהה למרגלותיה.
"קדימה עזרא, בוא נרד ", מאיץ בי דן, נוטל את תרמילו ופונה לעבר השביל הגולש למעיין.
אני מנסה לקום, אך נתקף בסחרחורת. רגליי הכבדות נצמדות לקרקע כבמגנט ואיני יכול להרימן.
"דן, לא יודע מה קורה לי…", אני אומר בקול רפה, " לא מסוגל לזוז ".
"תנסה להתגבר, חייבים להזדרז ".
"אני מתאמץ בכל כוחי אך נשאר תקוע. "לא מסוגל ", אני נאנק.
"אז תעזוב. חכה כאן ", מבקש  דן. אני ארד, אמלא את כל המימיות ואחזור ".
"ממש מצטער ".
"זה בסדר, עזרא, תשמור את הכוח לאחר-כך ".
דן ניגש אליי, נוטל את תרמילי ומתחיל לגלוש במורד. אני משתדל לעקוב אחר דמותו הנעלמת אט- אט, אך עיניי הולכות ונעצמות. פי מיובש לחלוטין, ואני מנסה לשווא לבלוע את הרוק שאיננו. ראשי לוהט. כולי קודח. עיניי מלוחות ולחות. אני מנגב אותן בחולצתי המעופשת ומצליח להבחין בדמותו המטושטשת של דן המתגלה בתחתית הקלחת. הנה הוא צועד לעבר הבריכה… עוד רגע ויגיע אל המים…

אל המעיין… הבריכה בעין נטפים

אבל מה קורה כאן? לא מאמין למראה עיניי. דן צועד, מתקדם, אך אינו מצליח להגיע אל הבריכה. הוא מנסה להתקרב ואילו היא מתרחקת. דן מגביר צעדיו, אך המרחק רק הולך וגדל. לפתע נעלמת הבריכה מעיניי. עוד רגע והיא מופיעה בפינה הנגדית. דן מסתובב, פותח במרוץ מטורף, מועד, נופל, מתרומם…
אני מנסה לזעוק אליו, אך פי חתום. אני מבקש להתרומם, אך גופי כבד ונמשך לקרקע.  "דן!  דן! " אני זועק ללא קול ורואה את דמותו הולכת ומיטשטשת… 

טיפות מלטפות את מצחי, אני חש אותן מרטיבות את שפתיי ומחליקות על צווארי. גשם! ממש גשם! 
אני מתמכר לטיפות הקרירות ותחושת רעננות מתפשטת בכל גופי.
"עזרא, תתעורר! "
נדמה לי ששמעתי את קולו של דן. כאילו עולה ומגיע מעולם אחר. עיניי נפקחות למחצה ומבחינות בדמות מעורפלת הניצבת מעליי.
אכן, זהו דן. ידו אוחזת במימייה, ומתוכה מטפטפים מים על ראשי.
"קח עזרא, שתה ". 
אני מתיישר. פוקח ועוצם את עיניי לסירוגין. לא כל כך מבין היכן אני ומה עושה כאן. מנסה להתאושש ולנער מעצמי את תחושת הערפול האופפת אותי. בהיסוס מה נוטל את המימייה מידו של דן ומקרבה במהירות אל פי, אבל דן מעכב בעדי. "לא בבת אחת ,עזרא ", הוא מזהירני, "קח לגימות קטנות. שתה לאט".
אני מרים את המימייה ולוגם. חש כיצד זורם הנוזל בעורקיי, מתפשט טיפין טיפין ונספג בתוכי. איני זוכר מתי הרגשתי תחושה מענגת כזו. גופי, על כל אבריו, ניעור לחיים. לא בא לי לקום. טוב לי כך. אני רוצה למצות את הרגע, לחוות את אותה הנאה עילאית שאין לה תחליף.
"נרדמת, אה? " מנתקני דן. 
"נדמה לי שחלמתי. אוף, איזה חלום מוזר…"
"ספר לי בדרך. מאוחר וצריכים להזדרז. החברה עוד יתפגרו לנו שם ", מאיץ בי דן.
אני מתרומם, חש בכוחותיי החוזרים אליי, חובש את תרמילי ומתחיל לנוע אחר דן. תוך כדי הליכה אני מספר לו על ה'חוויות' שחוויתי בהיעדרו.
"רציתי לחסוך במים, לכן לא שפכתי עליך את כל המימייה", אומר דן בחיוך,  "היית אז מדמיין את עצמך נסחף בשיטפון…"
"הלוואי , מת על איזה שיטפון רציני ".
"גם זה יגיע", מבטיח דן.
שוב מטפסים. אני מושך בקושי, אך לא נעצר. המנוחה והמים עשו את שלהם. מיד בתום העלייה נפתח לעיננו הנוף המוכר של בקעת הירח ומתגלה העמוד בנ"ג 728.  אנו מגבירים את הקצב ותוך זמן קצר מגיעים לבקעה.
"הי, חבריא, הגענו! יש מים!" צועק דן.
דמות אדם מתרוממת מאחורי אחד משיחי הזוגן הפזורים בשטח. עזריאל עומדומנפנף לנו בידו. "לא מאמין… לא מאמין… יש מים ? " אומר בקול רפה וצועד לעברנו.  פניו בוערות, שפתיו מכווצות ומבטו ממוקד במימיה המושטת לו. הוא נוטל את המימייה, מרטיב תחילה את שפתיו היבשות ולוגם לגימה חטופה. "בואו ונזדרז אל בני ", הוא אומר, אני ממש מודאג. אנו מזדרזים וכורעים לצידו של בני הרובץ בכוך בו השארנוהו. עיניו עצומות, נשימתו כבדה, שפתיו פשוקות ומלמול כלשהו נפלט מפיו. דן מרטיב בעדינות את שפתיו ומצחו.
"ממש מיובש ", פולט קצרות, ובודק את הדופק בצווארו.
"דופק מהיר, אך עדיין אינו קריטי ", פוסק דן וממשיך להרטיב את שפתיו. בני מלקקן בלשונו ופותח אט אט את עיניו.
עתה מתקרב אלינו בצעדים כבדים אביגדור, נוטל את המימייה, מקרבה אל פיו ולוגם. "מה קורה עם בני? " שואל בקול מודאג.
"אל דאגה, הוא יתאושש ", משיב  דן. "בני מסוגל לקלוט מים וזה כבר סימן מעודד. נשקה אותו בזהירות ולאט לאט. אני מקווה שתוך זמן קצר יעמוד על רגליו ונוכל לזוז ".
אביגדור מתקרב לבני, רוכן לצידו ומלטף את מצחו. "איך אתה מרגיש בני? " שואל בקול אבהי ולוחץ  את ידו הרפויה.
"מרגיש כאב ראש איום. גם חולשה ", לוחש בני חרישית.
"זה יעבור. מעט נוזלים, מנוחה קצרה, והכל יסתדר ", מבטיח דן.
"איך בכלל הגעתי לכאן? " תוהה בני. " לא זוכר כלום… " 
"נספר לך הכל ", מבטיח  דן,  "אבל קודם כל תנוח ותמשיך לשתות. ברגע שתוכל  ללכת, נתחיל לנוע בכיוון לעין נטפים ".
"האמת, לא האמנתי שאנחנו יוצאים בשלום מכל העניין ",  מתוודה עזריאל.  "כבר דמיינתי את הגרוע ביותר". הוא נוטל את המימייה, לוגם מספר לגימות תוך שהוא מחבקה ומלטפה. "אלה הם המים הכי טעימים ששתיתי מעודי ", אומר בהדגשה.  "אתם הלכתם וגם המים הלכו אט- אט ואזלו. מידי פעם הרטבנו לבני את השפתיים. שמרנו ממש על כל טיפה. אני עוד לגמתי קצת מהמיץ, אבל אתה, אביגדור, לא רצית לגעת בו. סירבת. אמרת שאתה עומד להקיא… זוכר? "
"רק אל תזכיר לי את המיץ המחורבן הזה", מגיב אביגדור בבחילה.
"ממש לפני שהגעתם נגמרו טיפות המים האחרונות ", ממשיך עזריאל.  "הייתי מטושטש ותשוש בעצמי. פשוט לא ידעתי מה לעשות. פחדתי שאם תאבדו את הדרך או יקרה משהו, אזי הכל אבוד. אז ישבתי והתפללתי…" הוא מפסיק לרגע, מרטיב את מצחו ונוטל עוד לגימה מהמים "הכי טעימים בעולם ".
דן מציץ בשעונו ומעיף מבט לעברו של בני. "נראה לי שאתה די מאושש, בני, אולי נתחיל לנוע, מה אתה אומר? "
"מוכן לנסות ", אומר בני ומתחיל להתרומם. 
"אז בואו נזוז ", דוחק דן. "כדאי שנגיע לעין נטפים לפני החשיכה. שלא נפספס את השביל ".

עם הפנים הביתה

אורזים את התרמילים, מעיפים מבט קצר אל הבקעה, אל הכוכים שהצלו, ומתחילים לנוע. אנו צועדים בקצב איטי, תומכים בבני ומסייעים לו. עזריאל נצמד אליו מאחור וזורק לו מפעם לפעם קריאת עידוד. בהמשך חולפים כרגיל על פני נ"ג 728 ונעצרים בתחילת הירידה התלולה למנוחה.
רוח קרירה מלטפת את פנינו המיוזעות וגורמת לתחושת הקלה. לולא העייפות וכבדות המחשבה שירדה עלינו, ניתן היה ליהנות קצת יותר מהנוף האגדי המתגלה לעינינו. זוהי שעת בין הערביים ועמה מתעמקים הצללים ומשתוללים הצבעים.
ממולנו במזרח מזדקרים הרי אדום המשוחים באדום עז. למרגלותיהם שרועה הערבה, נושקת למפרץ הכחול הניבט לעברנו. המראה קסום, מלא הוד, כאילו נלקח מעולם אחר. אבל קשה לנו עתה להיפתח אליו. מסך דק של ליאות משתלשל וחוצץ בינינו לבין הנוף. וכך אנו יושבים, שקועים, בוהים, כלואים כל אחד בעצמו.
"אפשר להיתקע כאן עד מחר, אולי נזוז? " קוטע עזריאל את הדממה.
"כן, קמים ", מסכים דן ומרים את עצמו. "עכשיו אפשר להגביר מעט את הקצב. עד לעין נטפים אנו במגמת ירידה ".
"שהחיינו", מסנן בני מבין שפתיו, לוגם לגימה ומנער את מכנסיו. "המנוחה הזו הייתה 'המחייה' בשבילי. משהו משהו ".
אבל הדרך במורד אינה קלה. בני מתקשה בהליכה. גם אביגדור מתחיל להתלונן על התכווצות שרירים ובאמצע הירידה נעצר ומתיישב. עזריאל נזעק לעזרתו, מתיישב לפניו ומבקשו להשעין את רגליו על גבו. תוך כדי גלישה מרים אביגדור מפעם בפעם את עכוזו וכך, באווירה זחוחה ותוך התעלמות מתוצאות החיכוך מגיעים למטה. עתה חוצים את השלוחות האחרונות ועד מהרה מגיעים אל המצוק המוכר.
"וואו, עין נטפים, כמה חלמנו עלייך ", משתפך עזריאל.
אנו משמיטים את התרמילים וצופים בערגה לעבר הבריכה הקטנה. בני יושב ובוהה. נועץ מבטו בכתם הירקרק ושותק. אינו מסגיר את תחושתו, אך לא קשה לנחשה. אביגדור מתיישב לצידו ומניח יד על כתפו. "כן בני, זו הצילה אותנו, ממש ככה ", הוא אומר, " אין לי ספק כי בלעדיה היית כבר מתפגר ".
"אולי כולנו…" אני מוסיף.
שעה ארוכה אנו יושבים כך, מתמכרים לשקט ומשתדלים לאסוף כוח לטיפוס המייגע המצפה לנו. אני מכורבל כולי על שולי המצוק עליו ישבתי לפני שעות מספר באפיסת כוחות. לנגד עיניי חולפים שנית המראות – דן הרודף לשווא אחר הבריכה… הגשם… 
כל אותה עת יושב עזריאל ושותק. פניו כבושות בקרקע וידו תומכת בסנטרו. לפתע, מזדקף ופונה אלינו כאחד שהולך לשחרר דבר סוד.  "חבריא, עכשיו אני כבר יכול לספר לכם", פותח בקול עצור. "זה נוגע אליך, דן ". 
דן נועץ בו מבט תמוה.
"כן, דן, אינך מתאר איזו אבן כבדה ירדה לי מן הלב. במשך כל הטיול הרגשתי שהאחריות למה שיקרה לבני רובצת על כתפיי ". עזריאל משתתק לרגע, לוקח נשימה עמוקה וממשיך: "כששלמה אלטון, מפקד המרחב, אישר לי את הבקשה לצאת למסלול הזה, אמר שהוא סומך עליי. במעמד זה הזהירני כי אתה, דן, עם רקע הצנחנים שלך, עלול להקל ראש בנטילת סיכוני יתר. הוא חזר וביקש שנימנע מכל הרפתקה והודיע כי הוא רואה בי אחראי לכל מה שיקרה…"
"באמת הבחנתי שאתה מודאג יתר על המידה ", מחייך דן ", אבל בכל מקרה, אם היה קורה משהו, הייתי נוטל על עצמי את כל האחריות ".
"איני מפקפק בכך ", מגיב עזריאל. "אבל בואו נעזוב את העניין. זה סתם לחץ עליי. מה שחשוב כרגע זה איך ממשיכים הלאה, ויש לי הצעה עניינית: בעוד אתם נחים, אני אתקדם בכוון ה'מצודה' ואגייס שם רכב שיפנה אותנו".
"נשמע טוב" מגיב דן ". 
"אז ניפגש בקצה המעלה".
"אנחנו נמתין מעט ואחר כך נתחיל לטפס", אומר דן.
"סיכמנו ", משיב עזריאל ונוטל את תרמילו.
"רגע, עוד משהו. דבר עם הרופא התורן. אני בטוח שבני יזדקק לאינפוזיה ".
"בסדר גמור ", עונה עזריאל, ניגש אל בני, נותן לו חיבוק ותוך דקות נעלם במעלה התלול.
אני נוטל מימייה, שוטף את פניי, והקרירות עולה לראשי. תוך כדי כך מעיף מבט אל המימיות הריקות המונחות לידי. "נראה שחיסלנו כמעט את כל המים ", אני אומר. כדאי שארד בינתיים אל המעיין ואחזור עם כמה מימיות מלאות ".
"רגע, חכה, אולי ארד איתך. ההתכווצות כבר עברה לי ", אומר אביגדור ומתרומם.  מראה הבריכה הירקרקה הקורצת מלמטה מזרים דם חדש בעורקיו.
אנו קמים ונעלמים בשביל היורד מטה. תוך זמן קצר ניצבות רגלינו ליד המעיין. אנו ממלאים את המימיות, שוטפים את פנינו במי הבריכה הצוננים ומתיזים על עצמנו מים. רעננים ומחודשי כוחות עולים חזרה אל שפת המצוק ומיד בהגיענו שופכים מימיית מים על ראשו של בני המופתע.
"זו דרישת שלום מהבריכה ש… "
"הצילה את חיי ", ממשיך בני ושולח מבט משובה לעבר אביגדור.
"יאללה, מספיק להשתולל, בואו נתחיל לטפס בטרם תרד החשיכה ", מפציר דן. 
שעה ארוכה נמשכת העלייה. כל העת אנו נאלצים לתמוך בבני ולדחפו. מפעם לפעם אנו עוצרים כדי לאפשר לו להתאושש. 
עם חשכה ניצבות רגלינו בקצה המעלה. לא חולפת השעה ואורות מרצדים מבליחים באפלה. מרחוק נשמע טרטור מנוע המחריד את השקט. תוך דקות נעצר לידנו קומנדקר צבאי. עזריאל מנתר מתוכו, גאה על שעמד במשימה ומזמין אותנו לעלות.
אנו מסייעים לבני ואחר גוררים את עצמנו לתוך הרכב. הנהג מתניע ופותח בנסיעה. הדרך אינה קלה, מלאה בורות ומהמורות, והחשיכה המוחלטת מקשה על הנהיגה בירידות המפותלות. כולנו מכווצים ושותקים, מיטלטלים מצד אל צד ומצפים שהסיוט ייגמר. בסופו של דבר מתגלים אורות המחנה. הרכב חולף על פני השער ונעצר ליד מרפאת הבסיס. בני מועבר במהירות אל הרופא הצבאי וזוכה מיד למנת אינפוזיה. אנו מסתפקים בקפה ובשתייה קרה. עזריאל מסדיר בינתיים את העניינים וחוזר אלינו כעבור דקות מספר. "חבריא, עוד מעט יגיע רכב שיסיענו לאילת ", הוא מבשר, "בני יישאר כאן עד מחר לצורך התאוששות וביקורת ".
אנו מודים לקצין התורן ולצוות המרפאה על הטיפול המסור ועל האירוח ופונים להיפרד מבני.
"תודה, תודה לכולכם על כל מה שעשיתם למעני ", פונה אלינו בהתרגשות.
"לא אשכח לך את המיץ ", אני אומר לו וטופח קלות על שכמו. לא את המיץ שהבאת וגם לא את זה שהוצאת לנו…"
"גם אני לא אשכח…"  עונה בני וחיוך חמצמץ מתפשט על  פניו. 
"להתראות בני, תהיה בריא ", אומר דן ולוחץ את ידו.  "אמנם לא הגענו היום לאן שרצינו, אך אל תדאג. מיד לאחר שתתאושש, נצא כולנו לסיור נוסף ונגיע לשם,
ב א ב ו ה".

***

הימים חולפים ושוב יוצאים לדרך. שניים נוספים מחברי ה'פלוגה' המקובצת באום-רשרש, הילל סטולוף ומרדכי הרוש, מצטרפים לסיור שיימשך הפעם יומיים תמימים. את הלילה אנו מתכוונים לבלות באזור הערוץ הצבעוני, ולמחרת, לאחר טיול קצר באזור נחזור לאילת. למודי לקח אנו מתארגנים עתה כיאות, מצטיידים בציוד ללינת לילה, במזון, במים בשפע ואפילו בנשק. 
"לא מביאים יותר מיץ ", מתרה בנו דן.
השכם בבוקר אנו עולים על הקומנדקר שארגן גם הפעם עזריאל ונוסעים עד לקרבת עין-נטפים. כאן יורדים ומתחילים לגלוש במורד אל המעיין.

במסע השני: הפסקת קפה

עתותינו בידינו ואנו מכריזים על הפסקת תה. בינתיים משקיפים על הבריכה הקטנה, מתענגים למראה שפני הסלע המשתזפים בסמוך לסדקים ומעלים זיכרונות טריים מהמסע הקודם. אני חוזר ומתאר כיצד רדף דן אחר הבריכה, ואילו אביגדור אינו שוכח להזכיר לבני את חסדיה.
בתום שתיית התה ממשיכים בצעידה. אנו מטפסים במעלה, חולפים בפעם המי יודע ליד נ"ג 728 וממשיכים ללא עצירה עד לעמוד הגבול בנ"ג 833.

עמוד הגבול בנ.ג. 833 . צילם בני דרור
דן מספר על מסע חטיבת 'הנגב – פלמ"ח'

"כאן התמוטטת בני, זוכר? " פונה אליו אביגדור.
"משהו מאוד מעורפל , לא יותר ". 
אביגדור מתאר לו בפרוטרוט כיצד הצל עליו עמוד הגבול והצילו. בני עושה מחווה אנושי, מחבק את העמוד ומצמיד לו נשיקה. עתה מגיע תורו של דן. הוא לא יוותר לנו על סיפורו של 'מבצע עובדה'. בקול שקט ועמוק יתאר את המסע הרגלי של ברן וחייליו לעבר אום- רשרש, מסע שעבר באותו מסלול בו עברנו עד עתה, וכיצד זה השתבש עקב החום הכבד ששרר אותו יום. התלהבותו גוברת כשהוא מספר על יוזמתם הבלתי צפויה של קציני חטיבת הנגב שעלו על שלושה ג'יפים, חצו כאן, ממש כאן, את הגבול המצרי והגיעו לאום רשרש שעתיים לפני סיירי גולני.
"כמה שזה מתאים לפלמ"ח ", אני מעיר בחיוך.
גם אביגדור חייב לנו סיפור ומתבקש להשמיעו. "בשנת 1951 נערך מסע רגלי של  מדריכי תנועות הנוער לנגב ולאילת", הוא נזכר, "הלכנו בעקבות מסעה של 'חטיבת -הנגב'. יצאנו מאזור עבדת, הגענו למכתש רמון… חצינו את כל הנגב… עברנו דרך בקעת עובדה, בקעת סיירים ולבסוף הגענו לאילת ".
"עברתם כאן? במקום זה? " תוהה דן.
"זה היה בסביבה, לא זוכר בדיוק… נדמה לי שלא עברנו ליד עין נטפים… זכור לי רק שהלכנו… הלכנו… הלכנו…

"גם אני זוכר שבסיור הקודם הלכנו כל הזמן והלכנו…" מתבדח בני.
"וגם סחבנו כל הזמן… וסחבנו…וסחבנו…" מתגרה בו אביגדור.

במסע השני: ליד עמוד הגבול בנ.ג. 833. צילם: בני דרור
למעלה-עזרא מימין, עזריאל משמאל, למטה מימין לשמאל דן, הילל, אביגדור ומרדכי