איך שיר נולד
אילת. חודש מרץ 1969.
הטלפון בדירתי אינו מפסיק לצלצל. ידידים מכל רחבי הארץ, המודעים לעובדה שאיננו יכולים לקלוט באילת את שידורי הטלוויזיה, מתקשרים ומביעים זעמם על תכנית הטלוויזיה שהוקדשה ל"עשרים שנות אילת". גם אחותי מתקשרת אליי כשהיא נסערת ונרגשת:
"עזרא, לא מאמינה מה עשו לכם! בושה וחרפה! "
"מה קרה?" אני מנסה להבין.
"אני ממש מזועזעת! לפני דקות מספר הסתיימה התכנית. זה היה איום ונורא! זו לא אילת שאני מכירה!"
"מה הראו שם?"
"אל תשאל. הראו עיר מוזנחת, רחובות עזובים וחשוכים, בתים עלובים מקולפי טיח, פחי אשפה, כלבים משוטטים, שום נקודת אור… אף מילה על החגיגות! לא מבינה מדוע?"
היה זה כשבוע לאחר סיומן המוצלח של 'חגיגות העשרים לאילת'. אירועי החגיגות נמשכו כשבוע ימים וכללו בין היתר קריית שמחה לילדים, מופע אור קולי, מסע הישגים וקרנבל פורים המלווה בלהקות שירה ומחול.
"עקבתי אחרי כל החגיגות והאירועים באילת", כך כתב לנו אז עמוס אטינגר, במאי המופע המרכזי, "מניסיוני הרב בחגים ופסטיבלים עממיים בארץ ובעולם יש לאילת במה להתגאות, כי החג היה מלא פעילות, שיתף את כל העיר והביא לשמחה ספונטנית ובלתי מאולצת".
גאים היינו על השמחה שסחפה את העיר ומעצם העובדה כי מרבית האירועים בוצעו בידי כוחות מקומיים אותם טיפחנו במרוצת השנים. הצגתה של אילת בשעת חגה בצבעים כה שחורים העכירה את האווירה ופגעה בנו קשות. עשינו מאמצים עצומים והשקענו חודשי עבודה רבים לשם גיבוש קהילתי ויצירת תדמית נאותה לעיר. עתה באה התכנית לה ציפינו וטפחה על פנינו. זעמנו על הראייה וההגשה החד צדדית שכל מטרתה הייתה הכפשת העיר.
אילת סערה. מועצת העיר התכנסה בדחיפות והחליטה למחות נמרצות. חבריה זעקו, הריצו מכתבים, ביקשו לתקן, לאזן, אך כל פניותיהם נשארו כ"קול קורא במדבר".
נטלתי אפוא את עטי, ואת רגשות המרירות והזעם הנצחתי במילות השיר הבא. בחרדת קודש כתבתיו במשקל שירו של משה שמיר:"נאום מול גלים והר" (1949) שעוצמתו נגלתה לעיניי מאז בואי לאילת.
נאום מול מדבר וים
אכן, יפה את אצלי אילת
יפה, זוהרת, כיאה לגילך – גיל העשרים.
יפה, למרות לבושך הדל, של קירות ושל מלט.
נאה, למרות אדרתך, של בטון, של חרושת ושל ברזל,
שאולי כה לא רצית בם כלבוש, שכה לא רצינו אנו –
כי עז היה חשקנו לעטפך בבגדים של
שחם, ברקת או ארגמן, כגוון
קירות אדום.
אבל, יפה את אצלי אילת.
יפה, למרות מה שאומרים עלייך המתיימרים להבינך
והמבין – יבין, אלה אשר רחוק אולפנם ממך
ואשר בינם לבינך יחצה המדבר הגדול, הנורא
וצחיחות של רגש. אלה –
שנבצר מאתנו להבין היאך וכיצד שילחו בך ארסם
בחץ – כחִצוֹ של דג השמש.
כיצד העזו להציגך לערווה ביום חגך
ומאחרי גבך,
כאילו את רק רפש בלבד וזוהמה וחול,
כאילו בתייך סדוקים ואין אחרת,
כאילו מראך אפור, אפל, שחור משחור,
כאילו רק לנטשך רוצים בנייך ואין אוהב,
כאילו אין זיק ברק בזוית אחת מעינייך,
כאילו אין זיק ניצוץ בלב אחד מילדייך.
אבל אצלי יפה את אילת.
יפה כשקיעה במפרץ לעת עננים ודמדומים של ערב.
מחי דמעה מעינך. אנא, בל תעצבי לנו ביום
חגך. מחי דמעה והשקיפי בראי הים, ים הראי
אשר כסף ושקט ביום חגך וראי
עד מה יפית, עד כמה נהדרה היית
למרות הכל.
כזו היית – לא רק משום שעיטרנוך
בעטרת של חשמל ושל גירלנדות ושל דגלים.
ולא רק משום שניסינו אולי להסתיר
מומך זה או אחר, ועל זאת
ודאי תעשי עוד עמנו חשבון.
היית כזו, משום שתמיד
תמיד היית כזו.
יפה את אצלי אילת.
יפה כיופיו של פרח הנפתח לעת אביב.
הלא ראית עד מה עלזנו ועלצנו בחגך
ובזכותך. מחי דמעה מלחיך. האין זה צה"ל
וחייליו שצעדו ונתנו לך כבוד?
ותזמורת נגנה לך מזמור,
מפעלים עברו בסך, בפאר רב, בהדר.
והלא הישגם – הישגייך. וילדים –
ילדים בצבע, בגוון עליז כגוון אבני החול, ונערים
בשירה ומחול ובצליל- כצלילם
של גלים בהתנפצם אלי חוף, ובלבוש
שאולי בגללו החוויר לבושך ואולי בשל כך אף מעט התביישת ?
הלא תבושי ? הלא ראית
מה רב אושרם, כי להם את כולך
מגרש משחקים ענק.
מחי דמעה. אינך כה אטומה לראות
עצמתה של שמחה אדירה ועזה שסחפה
כסחוף שיטפון אחר שבר ענן, בחיון או פארן,
את כולנו וכל מי שעמנו.
נגבי, נגבי ודעי : זאת עשו מוקירייך משום
שהנך שלנו. משום שלנו את אחת ויחידה.
משום שהיינו עושים זאת
גם לולא יפית, גם לולא היית
כזו.
את יפה אצלי אילת.
ספינות תרשיש הטילו בך עוגן. הרעיפו לך
מור ולבונה ובושם.
אניות שבות לפקוד שערייך- אוני של סחר
ואוני של נפט.
לא נפט עבד. לא אדון,
כי אם של עצמה ואון.
היי גאה על כך, אילת, כי זה הקורבן
רק את תעלי להורתך ביום חגך,
כמעט אף ביום חגה.
היי גאה – למרות מה שאת חרדה
כחרוד הצבי, או עלה לעת סופה
בדבר זה הנוזל שאולי
ישחיר מימייך, חופייך ושמורתך הנאה,
שכה רוצה את וכה רוצים אנו
כי כך לא יהיה.
כורים קודחים מעמקייך. הלמות פטישים תגלגל הדים
והד בהד ייגע. קולות יישקו בקולות של קדם,
בשיח עבדים – אדומים, מדיינים, אולי
אף עברים. שלוותך יחרידו ואולי אף לך יכאיבו.
אך היי זקופה אילת, כי מאופל מכרות
יעלו לך נחושת- לעדייך
ולשווקייך.
היי זקופה, למרות מה שאת חוששת בדבר זה המפעל
שאולי ידרוס וישחית נופייך שכה רוצה את לשמרם
עבור ילדייך, ותיירייך.
היי זקופה –
כי זו התשורה תביאי רק את לזו
אותה מכבדת את ומוקירה, למרות
שגדולה היא ממך, גדולה בשנה
אחת.
רבים באים לתור. מקצות תבל
יגיעו לחזות בך, ביופייך ובנופך.
אל תעמידי פנים, אל תסתירי פגמייך,
גם כך יבואו, גם אם פשוטה תהיי
בלבושך
– כי פשוטה הנך.
אל תסתירי. גם אם יהיו כאלה, וכאלה ודאי יהיו
אשר יבוזו לך בשל כך.
היי כזו – כפי שאת. כי מבעד למעטה של לבוש
תמיד תהיי יפה, חיננית ולבבית.
על כך יודו הם לך. בשל כך יפקדוך שנית
גם אם יבחינו, גם אם יגלו אולי
צל של קמט בפנייך.
את יפה אצלי אילת.
נבונה, צנועה ומרגשת – כל מה שזקוקים אנו כדי
לאהבך. ודעי, כאלה הם בנייך –
גם אם לעת חרון יבעטו בך ברגלם ,
גם אם יקללו לעת רוגז, ילעגו למומך לעת עצב,
גם אם יפוג חום לבם אליך לעת חמסין ושרב,
גם אם יירקו אל מימיך דייגיך, או אחרים אל
בארך, אחרי וטרם יבואו לרוות בה צימאונם.
הלא תסלחי לכל אלה – כי הם בנייך.
גם אם בעת רתחה ידברו בך סרה קברניטייך,
יפרשו ובאו אל קרן זווית, בעצב, בדממה, אולי
משום שזו זעקתם היחידה.
הלא תסלחי ? וגם לילדיך שיודעים
כה מעט עלייך. כה מעט מכפי שהיו חייבים
וזקוקים.
כי יודעת את היטב ונתנו לך להבין
עד כמה רחוק ילכו למענך כולם, ועמם –
אולי אף אלה שנטשו ורחקו ועדיין
נשארים קרובים, קשורים, כקשור הדג אל
שושנת- הים.
מחי על כן דמעה, ולו גם דמעת אושר זו ולא של עצבת.
קשה לעמוד בבכייך. קשה תמיד, אך שבעתיים
ביום חגך.
סלחי אף לזו הורתך. סלחי לה
אשר נטלה המתת כולו, בעוד לך השיבה
כה מעט.
לזו אשר פרשה כנפיה למען תחסי בצילה
והצלה דווקא היום, ביום בו חשקת
באור שמש.
לזו אשר דחקה בך לקרן זווית, דווקא עתה,
בבואך לזנוק אל מוקד ארץ זו ואל
עם הארץ, משום שזו הפעם, בחיי –
לך זה הגיע. בגלל עשרים שנה, בגלל
שישה ימים.
סלחי אף לי אם לרגע
כמעט ושכחתי לבקש מחילה.
אחרונה – אין יותר.
כי מרצון טובתך נזעקנו להגן עליך
בטרם שאלנו אם כלל זקוקה את.
אמנם, ירוקה את בגיל. אך איתנה,
חזקה כגזעו של שיזף, יעמיק שורשיו
ויחדיר אל בינות לשכבות
– "עובדה"
– ומלכות יהודה
– ודור המדבר
המשתרך בגבולך, חולף עייף, יָגֵע
וטרם יודע כי עתיד הוא
לחזור בגאון.
וזה העלה הירוק, יספוג אור
שמש – ויינק מֵימָיו של עבר
מרטיט, מפואר.
את יפה אצלי אילת. אהבנוך –
לא משום שרוקדת את לצלילי תל- אביב או
לוס – אנגלס.
אל משום שמחולך הוא אחר.
לרגע קצוב וסוער
כיאה לדרומית שזופה וחמת- מזג,
ולרגע חַדְגוֹני, שקט
כפסיעתה של שיירה במרחבי האין סוף.
אהבנוך-
לא משום שבאים אנו להחזיר כבודך מאלה
שטחו עיניהם מראות, כי אם משום
שלולא היית קיימת, מולידה וכזאת,
אולי אף אנו היינו
כמותם.
אהבנוך –
משום היותך רחבת לב ואופק ופשוטה
כפשטות דגלך – דגל
של סתם בד ושל דיו. פשוטה
כפשטות סמלך– בקתה של
סתם חמר וקורות תמר.
אהבנוך –
משום שאולי
אף אנו כאלה פשוטים. רחבי לב
כמישור זה ומדבר החובק עלינו.
שקטים – כשקוט זה הים.
סוערים כזעום דרומית בו.
זקופים כמתלול צוקייך – צוקי אילת או אדום או מדיין.
רחוקים – רחוקים משאון כיכרות, מזוהר של ניאון,
מדקדוקים של טכס
ובודדים –
בודדים כבדוד אותו אי טרם
שב לגבולייך.
אולי משום כך אהבנוך. אהבנוך
כה חזק.
אולי משום כך –
את יפה. יפה את אצלי אילת.
