היא משכה את תשומת ליבי. התכופפתי ונטלתיה בידי. הייתה זו אבן עגלגלה וחלקה עשויה מקוורץ. ליטפתי אותה באצבעותיי ונהניתי ממגעה. עתה הבחנתי באבנים נוספות מסוגה שהיו פזורות בשטח. הרימותי עוד אחת ונקשתי זו בזו. האזנתי לצליל שדמה לנקישות הג'ולות בהן נהגנו לשחק בילדותנו.
"אתה עושה יותר מדי רעש", שמעתי לפתע את קולה.
"ומי את?"
"אני סתם אבן. חלוק נחל".
"ומה את עושה פה? איך הגעת לכאן?" שאלתי. אותה שעה שהיתי באחד מנקיקי אבן החול הסמוכים לעמודי שלמה אשר בבקעת תמנע. תהיתי מה עושים חלוקים במקום שאינו אפיק נחל.
"זה סיפור ארוך. לא פשוט".
"אולי תספרי, יכול להיות מעניין", ביקשתי.
"מוכנה, אבל רק תניח לנו. אתה מרעיש עדיין. מיליוני שנים עברו עלינו בשקט ובשלווה עד שאתם, בני האדם, הגעתם".
"צודקת", אמרתי והתיישבתי. הניחותי לפניי את האבנים, נשענתי על הקיר ועשיתי אוזניי כאפרכסת. "עכשיו ספרי לי מהיכן הגעת לכאן?"
"בסדר", ענתה, "תסתכל סביבך".
"מסתכל".
"אתה רואה את הקיר שממול?"
"רואה".
"משם באתי".
"חלוק נחל? מתוך הקיר? " תמהתי, "הכיצד? ממש לא הגיוני".
"שיערתי שתגיב ככה", אמרה ושלחה אליי חיוך אבנוני. נראה היה שהיא נהנית לראותני מופתע. "תסתכל היטב בקיר. מה אתה רואה?"
"מחשוף המורכב מגרגירי חול אדמדמים וגסים", השיבותי
"ומה עוד?"
עתה שמתי לב לאבנים הבהירות והמעוגלות המבצבצות מתוכו. "כן, אמרתי. אני רואה חלוקי קוורץ גדולים ועגולים כמותך ".
"יפה", אמרה. "גם אני הייתי תקועה פעם שם. כולנו הגענו מאותו מקום".
"מהיכן הגעתם?" תמהתי. התרווחתי במקומי והמתנתי בקשב.
"עד כמה שזכור לי זה היה לפני כחמש מאות מיליוני שנים", פתחה לאחר מספר דקות של שתיקה. היה כאן ים חולות ענק שהשתרע צפונה למרחקים עצומים. מאוחר יותר נודע לי כי מקורם של חולות אלו היה בסלעי בראשית בחצי האי ערב אשר התבלו במרוצת הזמן והתפוררו. נחלים קדמוניים שזרמו משם לעבר אוקיינוס ענק שנשק לחופי הארץ עברו כאן והשקיעו בדרכם את החולות, וכך הגעתי גם אני עימם".
"איזה מרחק עצום עברת… ומניין לך כל זה?"
"פעם היו כאן מומחים. שהסתובבו לידי ושמעתי אותם מדברים. הם מדדו בקפידה את מידות גופי, את מותניי העגולות, ועוד כהנה וכהנה ואמרו כי מכיוון שאני עשויה מאבן קוורץ קשה, הרי צורה כמו שלי יכולה להיחטב רק לאחר הסעה ממושכת ממרחקים עצומים של אלפי קילומטרים. האמת היא שבתחילה היו ממדיי גדולים בהרבה, אך אלה נצטמצמו בעקבות החיכוך והשחיקה הממושכת עם חלוקי נחל אחרים".
"ממש מתאים לך. יש לך עכשיו גזרה נהדרת", החמאתי, "אבל זה עדיין אינו מסביר כיצד נתקעת בקיר הזה?"
"כמה חסרי סבלנות הם האנשים", פנתה בכעס מעושה אל חברתה. נראה לי שזה בגלל משך חייהם הקצר".
ישבתי לצידה נכלם במקצת וגמלתי בליבי כי יותר לא אאיץ בה. אבל לא היה צורך בכך. היא כלל לא חשבה להפסיק את סיפורה ומיד המשיכה:
"היה זה מסע ארוך, מטלטל ומייגע. בסופו של דבר נסחפתי בשלום אל אחת הדיונות. שנים רבות הייתי מונחת שם כאבן שאין לה הופכין וממתינה לגורלי. אט אט החלו להגיע ממרחקים חולות נוספים שנערמו מעליי וכיסוני. מאות מטרים של דיונות ענק רבצו למעלה וגרמו לי לתחושת מחנק. אבל בכך לא די. יום אחד החלו להישמע מבחוץ קולות מוזרים. היו אלו רחשי גלים שהלכו וקרבו. מסתבר כי היו אלה גלי האוקיינוס שהגיע מצפון והחל להציף את האזור. במשך כשישים מיליוני השנים הבאות התקדם ים זה ונסוג לחילופין ובכל פעם השקיע מעלינו שכבות גיר אדירות. קשה לתאר את המשקל שרבץ עלינו. מאתיים מטר נוספים של סלעי גיר מונחים על כתפיך! "
"וואי, איזה לחץ? ואיך הרגשת?"
"אל תשאל, ממש בלתי נסבל. אבל עבור גרגירי החול זה היה כבר יותר מדי. הם החלו להילחץ ולהידחס עד שהתלכדו והפכו לאבן חול. זוהי אותה אבן החול שאתה רואה סביבך, ואני כמובן נלכדתי בתוכה. אינך יכול לתאר לך מה זה להיות תקועה תחת כל המשקל הזה. לא חשבתי לרגע שאזכה אי פעם לראות אור יום".
"נו, אז מה קרה?" לא התאפקתי.
"קרה כאן משהו בלתי צפוי. תוך זמן קצר הלכו ונעלמו כל השכבות שלמעלה. זה התחיל לא מזמן. לפני כשני מיליוני שנים החל קרום כדור הארץ באזור זה להיסדק. שבר הערבה שנוצר בעקבות כך התרחב והעמיק ולתוכו החלו לזרום כל נחלי האזור. נחלים אלו שהסירו במירוצם את השכבות שמעלינו והסיעו את חומרי הסחף לתוך הבקע העצום, המשיכו לחתור באבני החול וכך נוצרו המחשופים לצידי הערוצים".
"ומה איתך? איך זה שגם את לא נסחפת לשם?"
"יפה. אני רואה שיש לך שאלות לעניין", חייכה לעברי והמשיכה: "למזלי נעצר תהליך זה בזמן. לפני כמה אלפי שנים השתנה כאן האקלים והפך ליבש וצחיח. בעקבות זה הלכו הגשמים ופחתו, הנחלים הפכו לנחלי אכזב והסחיפה כמעט ונעצרה. וכך נותרו כל אבני החול שאתה רואה סביבך כשהן ניצבות זקופות ואין מי שיסלקן. רק הבלייה המדברית מכרסמת בהן אט- אט ומצליחה איכשהו לפוררן. היא זו שגרמה לי באחד הימים להתנתק מהקיר, וכך נתגלגלתי לכאן".
"איזה סיפור", מילאתי ריאותיי באוויר ונשענתי אל הקיר. "לא להאמין איזה גלגולים עברת".
נטלתיה בידי, ליטפתיה והתבוננתי בה ארוכות. "את ממש מוצאת חן בעיניי", התוודיתי,. "אני חושב שאקחך עימי".
חשתי מיד בנימת אי הנוחות ששידרה. "לא רעיון טוב", אמרה. "כלל וכלל לא. אם כולם יעשו כמוך לא תישארנה כאן אבנים שתוכלנה לספר את סיפורנו".
"הצדק עמך", אמרתי והניחותי את האבן במקומה. "תודה לך", הוספתי, "היה ממש מרתק".
שעה ארוכה עוד המשכתי לשבת ולשקוע בהרהורים. אחר השענתי גבי לקיר, נטלתי את יומני והתחלתי לכתוב את סיפורה.
