צלילים

זה היום השלישי שאנו צועדים בשבילי המדבר. בשעות הצהרים העפלנו אל מרומי השלוחות. סביבך הרים, מתלולים, מצוקים וגיאיות. אל ארבעת הרוחות נפתח נוף פרוע, שסוע, חשוף ובלתי מופרע. ארץ בראשית.
אי משם  נשמעים צלילי חליל. על אחת הפסגות ניצב יוחאי ליד קבוצתו המסתופפת בקצה הצוק, לכודה בשבי המראות המרגשים ומתמכרת לנעימה הרגועה החודרת ללב.
אנו ממשיכים לנוע, עוברים כברת דרך נוספת ונעצרים בקצות השלוחה. מכאן  משקיפים אל הנוף שממול, קולטים את המראות והעין אינה שבעה מראות.
לאחר דברי הסבר קצרים אנו עוברים לישיבה. לצידי משתרעים נערים על פיסת קרקע שנופתה מצרורות האבן החדים. חלקם משעינים ראשם על תרמיליהם המאובקים ובוהים בשמים התכולים ואילו אחרים עוצמים עיניהם ומכונסים בעולמם. האם זו העייפות המשתלטת עליהם? או שמא מתמכרים הם לזיכרונות העלייה התלולה והמטורפת אל הפסגה שנראתה כבלתי מושגת?
הזמן נע בעצלתיים. אני ממתין קמעה, אחר שולף כדרכי מתרמילי מפוחית ומשמיע נעימה נוגה ושקטה. אט אט חודרים הצלילים פנימה. רגיעה מתפשטת בגוף הנערים ופניהם נסוכי שלווה. צלילים אחרונים. אט אט נחלשת המנגינה שהכשירה לבבות. אז יתגנב לו השקט ויעלה מן המדבר.
כולם שרועים ללא זיע. נינוחים, מרוכזים, מתמכרים לדממה.
שקט. אתה בתוכו. הוא בתוכך.
אנחנו בתוך המדבר.

כשיוחאי ואני נפגשים