שיטפון בקניון הכתובות

כל השמות ברשימה זו (למעט סאלם) הינם בדויים.

מאי 1972.  יום נאה למדי עם מעט עננים בשמיים. בשעות הצהרים אני יוצא מאילת בחברת קבוצת מטיילים קטנה אל קניון הכתובות בוואדי אום-סידרה בסיני. הקניון הממוקם במרחק קצר מבקעת הירח הינו אחד מאתרי הנוף היפים באזור אילת. בקירותיו הבנויים מאבני חול חקוקים כתובות וציורי סלע שונים, שהתגלו בשעתו ע"י חברי הטוב דן גלעד, ובהם שופר, מחתה ומנורה בעלת שבעת הקנים. אנו מגיעים לתחילת הקניון, והקבוצה הכוללת כחמש משפחות ובהן ילדים בגילאים שונים יורדת מהרכב. את פנינו מקבל סאלם הבדואי המציע לנו להתכבד בתה וקפה. סאלם הינו פסל המפסל באבן גיר מקומית ומתגורר באזור מאז ילדותו. קשה לסרב לו, אך אני מעוניין להתחיל מיד בסיור. מזג האוויר שאינו אופייני לעונה נוטע בי תחושה מוזרה. כרגע הכול אמנם רגוע, והשמש מלטפת את ראשינו, אך מרחוק, בכיוון מערב, מופיעים גושי עננים גדולים המשייטים ברקיע.
אני מבטיח לסאלם ליהנות מהאירוח לאחר שנחזור, לוחץ את ידו וליתר ביטחון שואל:
"ינזל מטר, סאלם? "( ירד גשם?)
"לא, מוש אליום "(לא היום), עונה לי בהחלטיות.
"שוקראן ", אני מודה לו ומתחיל לרדת בנקיק.
אם לא לסמוך עליו, אז על מי? הוא הרי איש השטח כאן. בנוסף לכך, בעוד שעתיים אנו אמורים לחזור. מה כבר יכול להשתנות?
עד מהרה אנו מגיעים אל הקיר בו חרותות הכתובות. הקבוצה מגלה בהן עניין רב. אני מספר על סוחרים יהודים שעברו כאן וחרטו רשמיהם בכתב נבטי, על חייל רומי שחקק כתובת ביוונית ועל הדרך הקדומה שעברה כאן מסיני אל חוף מפרץ אילת.

המנורה והשופר

ממשיכים לרדת. הנקיק הולך ונעשה צר יותר ויותר. יורדים בזהירות במפלון קטן, גולשים במדרגת סלע ולאחריה נתקלים במפלונים נוספים. התנועה כאן איטית. נשים וילדים מתקשים לפלס דרכם בנקיקים הצרים בעוד הגברים נחלצים לעזור ומושיטים יד. באחד המפלים נתקעת לה בתיה ושמעון בעלה מנסה לחלצה. "לא רוצה לרדת" היא מתחננת … "רוצה לחזור!" 
"הנה את כבר למטה", מתערבים הגברים הניצבים מתחתיה ומושיטים זרועותיהם.
"קדימה, עוד קצת וגמרנו", מדרבנה שמעון ואוחז בזרועותיה. עוד מאמץ קל, דחיפה קלה והיא למטה.
"אוף ואיך אעלה בחזרה?", היא מטיחה בפניו.
"אלוהים גדול, אל תדאגי" עונה שמעון. "נסתדר, עכשיו בואי נתקדם… אנחנו מעכבים את כולם".

קניון הכתובות – צילם עוזי אבנר

בסופו של דבר נפתח הקניון ומתרחב ואנו נעצרים לפני תהום פעורה. זהו ראשו של מפל שגבהו כ 30 מטרים. כאן אמור להסתיים בעצם מסלולנו ואנו אמורים לחזור בנקיק כלעומת שבאנו. ניתן אמנם לחזור בצורה אחרת – לטפס בסולם חבלים המוצב בשולי הנקיק אל מדרגה גבוהה וממנה לעלות בשביל המוביל אל הרמה העליונה. אולם אורכו של הסולם הינו כשמונה מטרים, וזהו אתגר שלא כל קבוצה רגילה תעמוד בו.
"זהירות במפל!" אני פונה אל הקבוצה. "כל מי שמעוניין להציץ למטה יעשה זאת בשכיבה, ואת הילדים חייבים לאחוז בחוזקה. נעשה כאן פסק זמן. תצטלמו כאוות נפשכם  ואז… נעלה בסולם … "  
"חסר לך ",  מגיבה בתיה המבוגרת, "גם בחלום לא…"
"סתם ", אני מחייך.
מישהו כבר שולף מתרמילו גזיה ומתכוון להרתיח מים לקפה. בינתיים מזדרזים הילדים להצטלם. בהשגחת ההורים המודאגים הם כורעים, מציצים למטה ופולטים מידי פעם קריאות התפעלות.

 המפל הגדול- צילם עוזי אבנר

אותו רגע אני מתפנה להפנות מבטי כלפי מעלה ומבחין בעננים כהים המכסים את פני השמים. עד עתה לא הבחנתי בהם בגלל קירותיו הצמודים של הנקיק, עתה, משנתרחב, הם נגלים לעיניי. אני עוקב בדאגה אחר תנועתם ונזכר ברוח המערבית הקרירה שנשבה קודם לכן בגבי.
"חבריא, שימו לב, אנחנו לא מתכוונים לעשות כאן הפסקה. אני מעוניין להתחיל לחזור כמה שיותר מהר", אני פונה אל הקבוצה, " מעלינו מצטברים עננים וזה קצת מדאיג אותי ".
"עזרא, תן לנו עוד כמה דקות, המים כבר רותחים", מתחנן אחד הגברים, "נשתה כוס קפה ונחזור ".
"ואני עוד לא הצטלמתי במפל ", מתחננת מיכל בת החמש, בעלת העיניים הכחולות, "עוד קצת, בבקשה ".
"חבריא, אני מבקש לזוז. נשתה קפה למעלה אצל סאלם", אני לוחץ "יש חשש לגשם. רוח חזקה יכולה להסיע אלינו תוך זמן קצר ענני גשם. עלינו להקדים ולצאת מכאן ".
בחוסר חשק ובאיטיות מעצבנת מתארגנת הקבוצה. נראה שלא הצלחתי להעביר אליהם את תחושת הדאגה בה הייתי שרוי. לפתע, אני חש בטיפה המלטפת את מצחי…
"חבריא", אני ממריץ ומגביר את הקול. " קדימה, זזים! "
כולם כבר מוכנים לתנועה ומצטופפים אחריי. אני מתחיל לפסוע ופתאום נעצר. מחשבה איומה חולפת בראשי. רגע, מה אתה רץ? מה יקרה אם יתפוס אותנו שיטפון בתוך הנקיק? הרי תוך דקות לא יישאר מאיתנו זכר ".
אני עומד כמאובן, מנסה לחשוב בראש צלול, שוקל את המצב ומיד מקבל החלטה. אני מסתובב, פונה אל הקבוצה ואומר בקול חד וברור: "שימו לב, אני מדבר עכשיו בכל הרצינות! אני ממש מוטרד מכל העננים שמעלינו. אסור לנו לחזור דרך הקניון. אנו חייבים לצאת מכאן באמצעות סולם החבלים".
כולם עומדים ונועצים בי עיניהם כלא מאמינים. כאילו החלטתי בשנית להתל בהם.
"יאללה עזרא, אין זמן עכשו לחכמות", מפטיר שמעון בקוצר רוח.
"אני כלל לא מתחכם! אני רציני לגמרי! העלייה דרך הנקיק הינה מסוכנת. אנו עלולים להיתקל בשיטפון ואיש מאיתנו לא יישאר בחיים! " אני מדגיש את דבריי ומנסה להחדיר בהם את תחושת הסכנה.
"אתה רוצה להרוג אותנו!? " צווחת לעברי בתיה, "אני לא עולה בסולם הזה בעד שום הון שבעולם! "
"לא נחזור בערוץ, בתיה, בפירוש לא!" אני מגביר את קולי, "תאמיני לי, הסולם בכלל לא מסוכן. מבוגרים מכם כבר טיפסו בו. לא מזמן הייתה כאן קבוצה וכולם טיפסו בסולם. הוא אולי מפחיד, אך אם מטפסים בזהירות, שום דבר לא יכול לקרות. נטפס לאט ותוך דקות נהיה למעלה ".

קניון הכתובות – קבוצה בטיפוס בסולם החבלים

שניות חולפות, וכאילו באו לאמת את חששותיי, נוחתות עלינו טיפות גשם. מרחוק כבר נשמעים הדי הרעמים.
"חבריא, אין לנו זמן להתלבט!" אני אומר בהחלטיות", אין ברירה, אנחנו עולים בסולם!"
אני נע לעבר סולם החבלים, מניח את רגלי ומתחיל לטפס. "תראו כמה זה פשוט",  אני  מדגים.
"לך זה קל, אבל אמא תיפול ותשבור את הראש ", מרימה את קולה רינה, בתה של בתיה.
"למה את מפחידה אותה?" אני מטיח לעברה ופונה אל הגברים: "חבל על הזמן, חבריא, מוכרחים להסתלק מכאן! בואו ותעזרו לעלות ".
אני ניצב על הסולם ומושיט ידי אל אמיר, אחד הנערים.
"בוא, תן לי יד ותטפס אחריי ", אני מאיץ בו.
"לא! הוא לא יטפס ראשון ", זועקת חדוה, אמו.
"אז טפסי אחרי עזרא ", קורא שלמה, בעלה, "הוא יחזיק אותך. אני אטפס אחרי אילן ". 
חדוה מתקרבת לסולם, מניחה את כף רגלה על השלב הראשון, ואני מושיט לה את ידי. לפתע היא נרתעת לאחור ופורצת בבכי. "לא אצליח, הסולם חלק ומתנדנד, אני נורא פוחדת".
"תחזיקו חזק בסולם ותייצבו אותו," אני פונה אל הגברים. "עכשיו, נסי שוב לעלות, תראי שהשד לא נורא ", אני מדרבן אותה, "בואי חמודה, אעזור לך ".
חדוה מתקרבת שנית לסולם ולפתע… ב ו ם!   ב ו ו  ו  ם!  קולות רעמים בוקעים מרחוק ומחרידים את הקניון. חדוה נסוגה אל בעלה ופורצת בבכי.
"שמישהו אחר יעלה בינתיים, אתם לא תופסים מה הולך לקרות ?! " אני מאיץ. אבל מאוחר מדי. בבת אחת ניתך עלינו הגשם כשהוא מרטיב ומחליק את שלבי הסולם. עוד רגע וקילוח עבה וסמיך של בוץ חום מטפטף עליי מלמעלה. אני מתקשה לאחוז בשלבי העץ ומחליק במהירות כלפי מטה. שלמה ורוני מזנקים לעברי ובולמים את נפילתי. אנו נצמדים לחבורה הנדחקת לנישה הקרובה, כעין כוך רחב בדופן הנקיק, המצטופפת כדי שלא להירטב. רגלינו הרועדות מקור ניצבות על מדרגת הסלע הנמצאת בגובה של מטר בלבד מעל האפיק. הזרימה בתוכו עדיין חלשה, אך מלמעלה כבר גולשים זרמי מים בשאון רב אל דפנות הנקיק, חובטים בעוצמה בקרקעיתו ונעלמים בחללו של המפל הגדול.

דחוק בין כולם אני תקוע, אובד עצות וחסר ישע.  "רק לא להתייאש, יהיה בסדר חבריא", אני מנסה להרגיע, אבל רק הגשם אינו מתייאש ואפילו הולך ומתחזק. גם הזרימה גוברת. האפיק מתמלא יותר ויותר ומפלס המים מתקרב אלינו.
"חבריא, יהיה בסדר" אני חוזר ומשנן, מתאמץ להיראות רגוע, מנסה להסתיר את דפיקות לבי ואת החרדה העמוקה התוקפת אותי. אסור לי להסגיר את המתרחש בקרבי. אני חייב להיראות בוטח.
הגשם מתגבר ומכה בנו ללא רחמים. המים באפיק הולכים וגואים. מכל עבר גולשים מפלי מים לתוך הנקיק. אנו עומדים צמודים, חבוקים, וסביבנו רק מים, מים ועוד מים. מרחוק, מעומק הקניון, נשמעים קולות מפחידים של הדים מתגלגלים – תוצר של אבנים וסלעים המוסעים במורד הזרימה ומתנפצים אל דפנות הקניון. אל כל ההמולה הזו חוברים קולות הרעמים הקורעים את השמים ומתנפצים בקולות אימים. בתוך כל זה אנו עומדים, רועדים מקור ומשותקים מהפחד המשתלט עלינו

וסביבנו רק מים , מים ועוד מים…

"לא רציתי לבוא לכאן! " נשמעת צעקה מגרונה של בתיה המבוגרת, "התחננתי אליך שלא תיקח אותי למקומות כאלה. בחיים לא נצא מכאן!"
"תירגעי, תירגעי, את רק מפחידה את הילדים", משתיקה שמעון, בעלה.
"אבא, אני נורא פוחדת, לא רוצה למות ", מתחילה לילל מיכל הקטנה וזעקותיה נבלעות בשאון המים השוצפים. רוני, אביה, מאמצה לחזהו ובידו השנייה חובק את אמה.
זרם המים באפיק גובר וקצף עכור כבר מלכך את רגלינו. גם ההיסטריה עולה וגואה. לבי פועם בחזקה. אין לי כל פתרון למצב. לא רואה מאין תבוא הישועה. גם עליי הולך ומשתלט הפחד. לולא ידעתי שהם תלויים בי ונשענים על תושייתי, ייתכן ומזמן הייתי נשבר. אני חייב להתגבר על הפחד, לשלוט בעצמי, להרגיע אותם, לנסוך בהם תקווה כל שהיא ואפילו הקלושה ביותר. ברור לי כי כל ניסיון לצאת ממצב ארור זה יהיה חסר סיכוי באווירה היסטרית זו.
"חבריא, אתם חייבים להירגע ", אני מנסה לחדור מבעד למסך הבכי והפחד ועושה מאמץ אדיר שלא להסגיר את הרעד בקולי, "אסור לנו להיכנס לפאניקה, זה לא יעזור לנו ורק יזיק. עכשיו אני רוצה שכולכם תקשיבו!"
שקט יחסי משתרר ואני מגביר את קולי: "הקשיבו היטב! –  הגשם כרגע בשיאו ואני מאמין שעוד מעט יתחיל להיחלש. מניסיוני, מכות הגשם כאן הינן חזקות וקצרות וביניהן יש הפסקות. אנו חייבים לנצל את ההפסקה שתבוא ולהתארגן נכון. אבל קודם כל עליכם להירגע ".
אני מביט בקבוצה וחש כי דבריי נקלטים. הם הרי משוועים לשביב של תקווה…
"משתדלים להירגע ", אומר רוני כשהוא מחבק בחוזקה את מיכל הקטנה.
"אז שימו לב!" אני אומר בהדגשה. "בשנייה שהגשם ייפסק, אנחנו חייבים לעלות במהירות דרך הסולם. במהירות!  לא בטוח שתהיה הזדמנות נוספת. מטח הגשם הבא עלול להציף את כל הקניון ולסחוף את כולנו ".  
אני עוצר לרגע ובוחן באם דבריי נשמעים למרות הרעש והגעש. "זה ברור?" אני מרים את קולי.
"ברור! יש לנו ברירה אחרת?" עונה שמעון, ששתק עד עתה, ולופת בחוזקה את אשתו המתייפחת חרישית.
עצם הסיכוי ושביב התקווה שנסכתי בהם נותנים את אותותיהם. הפחד עדיין קיים אבל אני חש כיצד נבלמת האווירה ההיסטרית. 
"כל העלייה בסולם יכולה להסתיים תוך 3-2 דקות בלבד ", אני ממשיך. תעלו ממש צמודים, אחד אחרי השני. אני אעלה ראשון, אחריי מיכל הקטנה שתיעזר בי, אחריה רחל, רוני שיתמוך בה, אילן…"  וכך אני ממשיך ומארגן את סדר העלייה.
"אני כל כך פוחדת", ממשיכה בתיה להתייפח.
"אל תפחדי בתיה, יהיה בסדר, כולנו נעזור לך", מנסה בעלה להרגיעה. 
להרגיעה?
מי באמת מסוגל להיות רגוע לנוכח הזרם העכור המאיים לגרוף אותך היישר אל התהום? למראה האבנים הניתקות מדי פעם מלמעלה ונחבטות בעצמה ברצפת הנקיק? לשמע רעשי המפלים, הרעמים, ההדים?… 
ומתי כבר יגמר הסיוט הזה? כמה זמן אוכל להישאר במתח הזה, לשאת על כתפיי את נטל האחריות? קורעת המחשבה את לבי. הרי הכל בגללך. עליך הם סמכו!  
ולפתע… כאילו מישהו קורא את תפילותינו, אני מבחין כי קולות הרעמים הולכים ופוחתים. גם עצמת הגשם הולכת ונחלשת. אני עוצם את עיניי ומיד פוקחן. ליבי פועם בחוזקה. 
"חבריא, שימו לב!" אני פונה אליהם בהתרגשות, "נראה לי שהגשם הולך להיפסק! זוכרים? כולכם עולים אחריי, אסור לנו לפספס אף שנייה! "
עוד רגע והגשם פוסק. איני ממתין, כהרף עין מזנק לסולם ומתחיל לטפס. מזל שהגשם שטף את שאריות הבוץ משלביו.
"קדימה מיכל, אעזור לך! " אני מושיט אליה את ידי.
רוני אוחז בזרועותיה של מיכל, מושכה, ומקרבה אל הסולם.
"בואי, תני לי יד ”, אני מתכופף אליה.
"לא… לא!" פותחת לפתע רחל בצרחות ולופתת בכוח את בתה, "אנחנו לא עולות! לא מוכנה לעלות!"
"מה קרה לך? על מה דיברנו כרגע? תאמיני לי, זה ממש לא מסוכן!" מתחנן רוני, "אני עולה אחריכן, קדימה! אין זמן! " 
"לא מסוגלת… בחיי… לא מסוגלת! " זועקת רחל, ואני מזהה את הרעד המתפשט בכל גופה.
"נו כבר, תעלי! את מעכבת את כולנו! " דוחקת בה הדסה.
"כולנו עוד נמות בגללה ", פולט אורי בנה, "שתיתן לאחרים לעלות ".
"תעלו כולכם, לא אכפת לי ", מתייפחת רחל ומחבקת בחוזקה את מיכל.
"אתן עולות, לא נשארות כאן!" מתפרץ רוני בכעס ומצמידן בכוח אל הסולם.
"אם אתם לא עולים, אז אנחנו עולים!" פורצת הדסה בקול ודוחקת את בנה לעבר הסולם.
הם מתחילים לאבד את העשתונות, מחרידה אותי המחשבה. חייבים לעשות משהו… אבל מה עושים?!… אני תקוע כאן על הסולם… לא ברור לי כיצד נחלצים ממצב ביש זה. אסור לי להשאיר למטה את האישה עם רוני והילדים. מצד שני אני חייב לדאוג לקבוצה… והזמן הולך ואוזל!
אלוהים, מה עושים?…
ואז, בשיא הייאוש וחוסר האונים, כמתוך הערפל חודרת לתוכך תחושה בלתי מוסברת -כעין כוח ניסתר הדוחף ומנתב אותך. באופן אינסטינקטיבי אני יורד שלב, לופת ברגליי את הסולם, מושיט ידיי אל זרועותיה העדינות של מיכל ובטרם קלטה האם את מזימתי אני שולפה בזריזות ומושכה אליי בחוזקה.
"קדימה, תעלי, תחזיקי חזק!" אני פוקד עליה ודוחפה במעלה הסולם. היא מנסה להתנגד, אך אביה מדרבנה: "תעלי מיכלי, תעלי!" . מיכל אוזרת אומץ ומתחילה לטפס בעוד ידי תומכת בגבה.
"לא! עזרא, לא! תחזיר לי אותה! " זועקת רחל, "אתה הורג לי את הבת! " 
"מה את צורחת? תראי, היא כבר כמעט למעלה! " משתיקה רוני .
"אמא, בואי ", מפצירה בה מיכל, "זה ממש לא מפחיד, תראי, אני כבר למעלה!"
"נו כבר, תעלי! " דוחק בה רוני. "שימי כאן את הרגל, תחזיקי חזק ואני אחריך. אוחז אותך כל הזמן! "
רחל מעיפה מבט לעבר בתה, בלית ברירה מניחה כף רגלה על הסולם ומתחילה לטפס. רוני תומך בה מאחור, ובנו אילן עולה בעקבותיו. אני מאיץ בשאר אך אין בכך צורך, כולם מטפסים ומסייעים איש לרעהו, מושיטים יד, תומכים ומעודדים. עוד רגע עולה סימונה ולבסוף קובי בנה. אני עוקב בדאגה אחר תנועותיו. אין איש למטה שיתמוך כרגע בסולם המתנדנד מצד אל צד. "לאט, אל תמהר", אני מנחה אותו מלמעלה, אך הוא זריז וידיו אמונות. תוך שניות הוא מגיע אלינו ונצמד אל אמו. 
אני מתפנה להציץ אל החבורה היושבת צפופה על מדרגת הסלע. כולם לופתים בחוזקה את החבלים הקשורים ליתדות הברזל. הסלע רטוב, מרופש בכתמי בוץ, חלקלק, וקיימת סכנת החלקה. 
מרחוק נשמעים קולות רעמים המבשרים כי הגשם הולך להתחדש. אני חושש להיתקע במקום זה ופונה אל הקבוצה: "חייבים להסתלק מכאן חבריא. הגשם עומד להגיע כל רגע והמשטח הזה מסוכן. קומו בזהירות ובואו אחריי. ישנו שביל העולה אל הרמה העליונה, ושם נהיה בטוחים ".
האנשים, עייפים, סחוטים ורועדים מקור, קמים כאחד ומתחילים לנוע אחריי. אנו מטפסים בשביל תלול ובוצי שחלקו כבר נשטף ונהרס. התשישות, שמקורה ללא ספק בחרדה שאליה נחשפו נותנת את אותותיה. ההליכה הופכת לזחילה איטית. אפילו הדי הרעמים ההולכים ומתגברים אין בהם כדי לדרבן אותם.
"חבריא, עוד קצת מאמץ, עשר דקות ואנחנו למעלה", אני משתדל לזרז ותוך כדי כך מסייע לבתיה המתנשפת בעורפי לעלות במדרגה החלקלקה. 
ב  ו  ם !   ב ו ם !  מתנפצים לפתע רעמים בקול מחריש אוזניים ומטח חזק של גשם נוחת עלינו ללא אזהרה.
"קדימה, לא לעצור", אני מבקש, "עוד מאמץ קטן! "
איתני הטבע אינם מרחמים וממשיכים לתעתע בנו. תוך דקות נוצרים ערוצונים חדשים סביבנו. פלגים פלגים. כל מדרגה קטנה הופכת למפלון והמדרון כולו – למגלשת מים ענקית. אנו משנסים את מותנינו ומטפסים צעד אחרי צעד, מחליקים ומועדים. כל מי שמסוגל מסייע לרעהו, אבל זרימת המים המתגברת מרגע לרגע מעכבת את התקדמותנו.
"לצאת מהערוץ!" אני צועק אל החבורה, "לחתוך שמאלה, אל המדרון! "
אני מושך אלייי את בתיה, נחלץ עמה מהערוץ ומתחיל לטפס באלכסון. אני מנופף בידי לאחרונים ומוודא שכולם ייצאו מהערוץ.
מושכים איכשהו קדימה. גם אני חש עייפות. בתיה מתקשה לנוע ונמצאת באפיסת כוחות. מפעם לפעם כושלת ואני חייב לתמוך בה. אנו חוצים בדרכנו ערוצונים שטופי מים. הנעלים רטובות וכבדות מהבוץ הנדבק אליהן. אבל בזה לא די – כל אותה עת מתדרדרות לעברנו אבנים הניתקות ממעלה המדרון ומאיימות לפגוע בנו.
"לא יכולה יותר ", נעמדת בתיה, "אני גמורה ".
"הנה, הגענו, רואים את הסוף", אני מצביע אל שולי הרמה הקרובה וצועק אל האנשים המשתרכים מאחור: "חבריא, עוד מאמץ קטן ! אנחנו בסוף העלייה! "
ואכן, תוך דקות כולנו ניצבים למעלה. הגשם ממשיך לטפוח עלינו בעצמה אבל דעתנו אינה נתונה לו. האנשים עומדים כסהרורים, מתחבקים, נרגשים, בוכים…  איש אינו מאמין כי הכל כבר מאחורינו.
רק בתיה יושבת בצד על הקרקע הרטובה, כשראשה נסמך על ברכיה ומתייפחת בבכי קורע לב. כל רגעי האימה, החרדה והמאמץ פורצים עתה החוצה. שמעון בעלה והילדים מצטופפים סביבה ומנסים להרגיעה. 
הגשם הולך ונחלש, אך גוש העננים הרובץ מעלינו ממשיך עדיין לאיים. נמתין עוד מספר דקות ואחר ננוע אל המכוניות, אני אומר לעצמי.
"הי, תסתכלו למטה, תראו מה הולך שם! " נשמעת לפתע קריאה.
אנו מעיפים מבט לעבר הקניון ממנו נחלצנו זה עתה. רעד חולף בגופנו. ממש לא יאומן!  לעינינו מתגלה מחזה מדהים ומצמרר כאחד. מכל עבר גולשים לעברו עשרות פלגים וכולו קוצף וגועש. זרם מים אדיר ועכור הנישא לגובה רב נדחס בעצמה אדירה אל המפל הגדול ומתנפץ בתוכו. מתחתית המפל מגיח ועולה עמוד של רסיסי מים המתרומם לגובה של עשרות מטרים ומתרחב למעין פטרייה.
כולנו עומדים קפואים וצופים במראה האדיר. המומים מהחיזיון הנדיר, הכל כך יפה וכל כך מפחיד. המחשבה כי היינו שם מקודם משתקת אותנו וכולאת את פרץ הרגשות. אני ניצב דומם, ממוגנט. כל גופי מצטמרר.
"א מ א!"  פולחת לפתע קריאה מפיה של מיכל הקטנה בעודה מוחה את טיפות הגשם מעיניה הכחולות, "אמא! דבר כזה יפה בחיים שלי לא ראיתי! "
כולנו פורצים בצחוק. בבת אחת משתחרר המתח הנוראי. כמה היינו זקוקים למילים פשוטות ותמימות אלו של ילדה בת חמש כדי לפרוק את המטען הפנימי שעלה על גדותיו ונפרץ.
"גם אני ", מתרגשת רחל ומחבקת את בתה. רוני העומד לידה בשקט מלטף את ראשה. ניתן להבחין בדמעה הזולגת על לחיו. 
קשה להתנתק מהמחזה המהמם, אך הרטיבות והקור החודרים לגוף לא חדלים להציק. "בואו ונתקדם לעבר הרכבים", אני פונה לקבוצה. אותו רגע אנו מבחינים בדמות אדם הניצב מעברו השני של הקניון ומנפנף אלינו בידיו.
"זהו סאלם", אני אומר, "הוא מנסה לומר לנו משהו".
כולם משתתקים. סאלם משמיע קולות, אך אלו נבלעים בשאון המים. אני מסמן לו בכובעי ומתחיל לנוע. כעבור כעשר דקות אנו מגיעים לסככה. לידה ניצב סאלם, רטוב בכל גופו וחבל בידו. מיד כשמבחין בנו, רץ לעברי ומחבקני.
"אללה אכבר!"  הוא קורא בהתרגשות. "הכול בסדר? "
"כולנו בסדר, סאלם", אני עונה לו. אלוהים שיתברך עזר לנו".
"וואלה, כמה דאגתי ", אומר סאלם, "אדליק מדורה ונעשה לכם תה וקפה ". הוא פונה לעבר נישה מוסתרת בצלע האפיק, שולף ערימת קרשים המוסתרת מתחת ליריעת ברזנט ותוך דקות מיתמר עשן סמיך מעל המדורה. אנו מתקבצים סביבה, קולטים את החום הנעים החודר אט אט ומתפשט בגופנו. עתה מתפנה סאלם לספר לנו את סיפורו:
אנחנו הלכנו והוא ישב והמתין. לפתע הבחין בעננים ההולכים וקרבים. תחילה לא ייחס לכך חשיבות, אך כשאלו החלו להצטבר, נבהל והחליט להזהירנו. הוא רץ מעל הקניון לאורכו, צעק וניסה לאתר אותנו, אך לא זכה לכל מענה. לפתע החל לרדת הגשם. הוא חזר בריצה אל הסככה, התיר את החבל מהגמל ורץ חזרה כדי לסייע לנו. "רצתי, צעקתי, אבל אתם לא עניתם ", מספר סאלם בהתרגשות. "פתאום ראיתי מלמעלה את השיטפון… כל הקניון היה מלא מים. לא ידעתי מה לעשות… כל הזמן עמדתי והתפללתי… "
"עכשיו הכל עבר, סאלם, אללה היה בעזרנו", אני מעודד אותו ומחבקו.
"אלחמדו- ללה", מודה סאלם לאל ופושט זרועותיו לשמיים.
ריח חריף של קפה עולה באפינו. אנו כבר חשים בטעמו – כמותו טרם חווינו מעולם.

סאלם