תעלומת ה״צלחות״ בבקעת תמנע

רשימה זו מתבססת על מאמר שפרסמתי 
ב'טבע וארץ' (אוק' 1976).

"אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל, וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצב נְחשֶׁת". (דברים פרק ח)

מבוא
סיור בבקעת תמנע מביא את המטייל אל אחת מפנינות החמד היפות אשר באזור אילת. נשתמרו בה תצורות נוף מרתקות כ'פטרייה', עמודי שלמה המזדקרים אל-על או ה'קשתות'. כן נשתבחה הבקעה במגוון סלעים הכולל סלעי יסוד כהים, אבני חול מגוונות ואבני גיר העוטרות ככתר לבן את מצוקיה. שלטים ושבילים מוליכים את המטייל אל פינות נסתרות וקסומות ואל אתרים מרתקים.
אולם, ייחודה של הבקעה נעוץ בעובדת היותה מרכז להפקת נחושת בתקופות קדומות. חוקרים שונים שסיירו בתמנע בראשית המאה העשרים ובהמשכה דווחו על קיומה של תעשיית הנחושת במקום. אולם רק בשנת 1959 החלה משלחת הערבה בראשותו של ד"ר בנו רותנברג (1) לבצע שורת מחקרים סדירים שהביאו לחשיפתה של פעילות זו. אתרים רבים נחפרו במרוצת השנים ובהם נתגלו תנורים להתכת נחושת, מבני מגורים ואפילו מקדש פולחני ששרת את הכורים והחרשים במקום. מרביתם של אתרים אלו מרוכזים במרכז הבקעה- באזור ה'פטריה' ובקרבת עמודי שלמה.
מסתבר כי הפקת הנחושת בתמנע החלה כבר בתקופה הכלכוליתית שתחילתה לפני כ6000 שנה, ובה הופיעה לראשונה תעשיית הנחושת. אולם הפעילות העיקרית כאן התרחשה בתקופת השלטון המצרי, בשנים 1150-1300 לפני הספירה ונמשכה כ 150 שנה.

המכרות
גילויים של מחנות ההתכה במרכז הבקעה הביא גם לחשיפתם של מקורות הנחושת. כבר בסיורים הראשונים נתגלו במרחק של כ 2 ק"מ מאתרי ההתכה, עשרות מנהרות כרייה אופקיות אשר נחצבו בדפנות הערוצים הבנויים מאבן חול לבנה. מסתבר כי אבן זו, בניגוד לאבני החול המגוונות, מכילה תרכיזי נחושת. שני ריכוזים עיקריים של מכרות מסוג זה נמצאו בסמוך לאתר ה'קשתות' ומערבית ל'מערה היוונית'.  

מכרות אופקיים

מספרם המועט של המכרות האופקיים, שמנה עשרות בודדות, ותפוצתם המוגבלת, המריצו את החוקרים לחפש מקורות עפרה נוספים. והנה, בסמוך לקו המצוקים נתגלו, לדבריהם, מחשופי אבן חול שמהם נחצבו ב'כרייה פתוחה' גושים שהכילו תרכיזי נחושת. כמו כן, כך נאמר, היו נוהגים עובדי המכרות ללקט תרכיזי נחושת שהיו פזורים ברחבי הבקעה ולנצלם.
מאוחר יותר קבע ד"ר רותנברג כי שתי שיטות אלו מאפיינות תקופות כרייה שונות. לדעתו, נחצבו המנהרות האופקיות ונוצלו בתקופה הרומית (2) ואילו 'הכרייה הפתוחה' והלקט מאפיינים את הפעילות המצרית ארוכת הטווח.(3)

ה'צלחות'
בסמוך למכרות, על גבי מעטה הסחף המורבד על שכבות אבן החול הלבנה, נתגלו בצילומי אויר למעלה משמונת אלפים משטחים עגולים בקוטר של 2-3 מטרים הבוהקים בלובנם, אשר כונו 'צלחות'.

משטחי ה'צלחות'. צילום: עוזי אבנר

לדעת ד"ר רותנברג, משטחים אלה שנוקו מאבנים שימשו להעשרת העופרה, כלומר, לסינון ראשוני של החומר הרב שהוצא מן המכרות. סינון זה נעשה באמצעות הרוחות המנשבות כאן בתדירות גבוהה.

'צלחת'. צילם: עוזי אבנר

וכך מתואר תהליך זה: גושי אבן החול שנחצבו ואשר הכילו תרכיזי נחושת קטנים הועברו אל משטחים אלו ושם נכתשו במכתשי אבן. הפרדת התרכיזים מגרגירי החול נעשתה באמצעות זריית העפרה הכתושה לרוח. החול הקל יחסית הועף לשולי ה'צלחת', ואילו גרגירי הנחושת הכבדים נחתו במרכזה. אלה לוקטו והועברו אל מחנות ההתכה אשר במרכז הבקעה. (4)

'בורות המים'
מלבד ה'צלחות' נתגלו בגדות הערוצים, על גבי השלוחות ולרגלי המדרונות, מאות בורות אנכיים שקוטרם כ 80 ס"מ החצובים באבן החול הלבנה. מרביתם של בורות אלה שעומקם נע בין מטרים ספורים ועד ל-42 מ' היו סתומים בסחף. בדפנותיהם נחצבו שקעים אשר שימשו כמדרגות ירידה אל תחתית הבור.

בור אנכי

הבור האנכי בעומק 42 מטר    צילם: עוזי אבנר

לדעת ד"ר רותנברג שימשו בורות אלו לאגירת מי גשמים. הבורות הממוקמים בגדות הערוצים התמלאו במי שיטפונות שהופנו אליהם בעזרת סכרי הטיה. שאר הבורות הנמצאים על גבי השלוחות, התמלאו לדבריו במי נגר שזרמו על פני המדרונות. החוקר אף מפליג בשבחם של מתכנני 'מפעל המים' ואומר: "את בעיית מי השתייה לכורים פתרו המהנדסים הקדומים בכישרון רב, בנצלם להפליא את התנאים הטבעיים של כל אתר, מתוך הסתכלות מתמדת במאורעות הטבע…"(5)

ספקות ומחלוקות
בכל התיאורים הקשורים לתהליכי הכרייה נתגלו במרוצת הזמן נקודות חולשה רבות. קרוב ל 15 שנה נמשכו הוויכוחים סביבם בקרב חוקרים, מדריכים ומבקרים שפקדו את האזור. ההסברים שניתנו על ידי משלחת הערבה נראו לרבים בלתי מספקים.
מספרם המועט של המכרות שנתגלו עורר את השאלה האם היה בהם די כדי לספק את כל חומר הגלם הדרוש לתעשיות הנחושת שפעלו כאן בתקופה כה ממושכת? רעיון 'החציבה הפתוחה' במחשופי הסלע הסמוכים למצוקים ולקט תרכיזי הנחושת לא היה בו כדי לשכנע. גם העובדה, שהתבררה מאוחר יותר, כי חציבה זו נועדה מעיקרה להפקת תרכיזי ברזל ששימשו לתהליך ההתכה, רק החריפה שאלה זו.
באשר ל'צלחות' , לא נמצאו אמנם מערערים על הקשר האפשרי בינן לבין תהליך הכרייה, אולם רעיון ניצולן כמתקני העשרה באמצעות הרוח נדחה על ידי רבים. היו כאלה שהציעו להתייחס אליהן כאל משטחי כתישה בלבד אולם לאיש לא היה מענה לשאלה מה צורך יש באלפי משטחים כאלו, כאשר כמות המכרות הינה כה מצומצמת?
אבל את עיקר הביקורת ספגה תיאורית 'בורות המים'. מרביתם של בורות אלו ממוקמים על גבי שלוחות גבוהות ובמדרונות. בלתי סביר להניח כי באזור צחיח זה, בו מגיעה כמות הגשם השנתית לממוצע של כ- 30 מ"מ, ייווצר נגר עילי שיוכל למלאם. גם העובדה כי אלו נחצבו באבן החול המחלחלת מטבעה, אינה מתיישבת עם הדעה כי בורות אלו נועדו לשמש לאגירת מים. כך גם באשר לבורות החצובים בשולי הערוצים. אלה יכולים אמנם להתמלא במי השיטפונות, אך ספק באם יש בכוחם להחזיק מים. טענתו של ד"ר רותנברג כי הבורות צופו בשכבת טיח שמנעה את חלחול המים, לא עמדה במבחן מאחר ובאף אחד מהם לא נתגלו שרידי טיח.
התהיות היו רבות, אך קולות המבקרים נשארו כ'קול קורא במדבר'. אפילו ממצאים חסרי הגיון לחלוטין, כהימצאותו של 'בור מים' בתוככי מערה, או כאלה החצובים בשיאי הגבעות, מקומות שנגר לא יגיע אליהם לעולם, לא הביאו לשינוי דעתה של משלחת הערבה.
כבר מלכתחילה הציעו רבים לבדוק את האפשרות כי בורות אלו קשורים במערכת הכרייה. עוד בשנת 1962, כאשר הציג לראשונה ד"ר רותנברג את תגליותיו בתמנע, במסגרת כנס החברה לחקירת א"י ועתיקותיה, השתלשלו מספר ממשתתפי הכנס (6) למספר בורות והעלו את ההשערה כי ייתכן ומדובר כאן בפתחי כניסה למכרות תת-קרקעיים. הצעה זו חזרה ועלתה בהזדמנויות שונות.(7) אפילו ד"ר רותנברג עצמו מתאר בספרו כיצד מבקרים שירדו לאחד מבורות אלו העלו את האפשרות כי הוא משמש כמחילת כרייה. כעדות לכך הצביעו אלה על המחילות המסתעפות בתחתית הבור. לדבריו, הוא דחה רעיון זה על הסף משום שסבר כי "מבחינה גיאולוגית לא היה טעם לחצוב בורות לעומק כה רב."( 8 )   

ה'צלחות הופכות ל"קערות"
והנה, בחודש אוגוסט 1974 חלה תפנית מפתיעה. אותה שעה הגיעה לארץ משלחת גרמנית ממוזיאון המכרות בעיר בוכום אשר שולבה בחקר המכרות ופעלה באזור הקשתות.
בשלב ראשון ניקתה המשלחת מסחף מספר מכרות אופקיים שנחצבו בדפנות הערוצים וחשפה מערכת מנהרות מסועפת החודרת למעבה אבן החול. במקביל בדקה המשלחת מספר "פירים אנכיים" החצובים במרומי השלוחה, אולם לאכזבתם לא נמצא כל קשר בינם לבין המכרות.
אבל התגלית המשמעותית התרחשה בעת בדיקת ה'צלחות'. תוך כדי ניקויין התחוור לחוקרים כי מתחת למעטה הקרום הבהיר והדק קיימות מחפורות דמויי קערות שעומקן כ 60 ס"מ. מסתבר כי 'קערות' אלו מלאות עד לשפתן בחומר משוכב ועדין, השונה באופיו מהחומר הגס הבונה את שכבת הסחף. מילוי זה הורכב מ 70-50 שכבות דקות ואופקיות של חול המופרדות על ידי שכבות דקיקות ביותר של חומר דק גרגר.  תמונה דומה נתגלתה בכל שבע ה'צלחות' שנחפרו בקרבת מקום.

השיכוב בתוך 'קערה' שנחפרה

הפתעת החוקרים הייתה שלמה. גילוי זה ביטל למעשה את תיאורית העשרה באמצעות הרוח והביא לגיבושה של תיאוריה חלופית. החוקרים שקבעו נחרצות כי שכבות אלא יכלו להיווצר רק בתנאי שקיעה של מים שקטים, הגיעו למסקנה כי מחפורות אלו נועדו אמנם להפרדת הנחושת מהחול, אבל באמצעות… הצפה במים!
וכיצד לדעתם עבדה השיטה?

בהתאם לדבריהם, 'קערות' אלו היו אטומות ונועדו להחזיק מים. לקראת עונת הגשמים היו מפזרים עובדי המכרות בתחתיתה של כל אחת ה'קערות' שכבה דקה של עופרה שנכתשה עד דק. עם רדת הגשם, היו המים מעלים ומציפים כלפי מעלה את גרגירי הנחושת, שהופרדו עקב כך מגרגירי החול. לאחר שהחומר התייבש, היו מסירים בעדינות את שכבת הנחושת הדקיקה ואותה בלבד היו מעבירים אל מחנות  ההתכה.
וכך, מידי שנה, בראשית עונת החורף, היו מפזרים העובדים שכבה נוספת של עופרה, ממתינים לאירוע הגשם הבא וחוזר חלילה. באופן זה נערמו שכבות החול אחת על גבי רעותה, דבר שגרם לסתימתן של ה'קערות' לאחר כ70-80 עונות גשם. החוקרים חישבו ומצאו כי די היה בסופת גשמים בת שעה, בה תרד כמות של כ 4 מ"מ גשם, כדי ליצור את תהליך ההפרדה המתואר.

אין לי ספק כי לא מעט קוראים ירימו כרגע גבה. גם אני תמהתי כאשר הגיעו לאוזניי מסקנות המשלחת. כיצד ניתן לקבל רעיון המציע העשרה באמצעות מים בסביבה מדברית כה צחיחה? הרי אירועי גשם משמעותי כאן הינם נדירים. גם כאשר הם מתרחשים, הסיכוי להצפת ה'צלחות' המפוזרות על פני הגבעות השטוחות בנגר עילי הינו קלוש ביותר. מה עוד, וכבר נאמר כי כל המדרונות הסמוכים, האמורים לתרום נגר כלשהו, בנויים כולם מאבני חול הסופגות באופן מידי את מירב הגשם.
כיצד אם כן ניתן להניח כי מפעלי נחושת ממלכתיים אלו יתבססו על ניצול מים אשר הסיכוי לאספקתם הינו אפסי?

בדיקה מחודשת
ממצאים תמוהים אלו המריצוני ליזום מפגש עם ד"ר בנו רותנברג ולהציג בפניו את השגותיי.
את בנו רותנברג הכרתי בשנות השישים באילת, כאשר שיתפנו פעולה במסגרת עבודתי בביה"ס שדה בביצוע סקר ארכיאולוגי באזור. מאוחר יותר, במרוצת לימודיי באוניברסיטת ת"א, הייתי מתלווה מפעם לפעם אל משלחתו שעסקה בביצוע סקרים בסיני. כך התוודעתי גם לקבוצת המחקר הגרמנית, אותה הובלתי שנה קודם לכן אל מכרות התורכיז ב"סארביט אל חאדם" אשר בסיני.
בפגישה שהתקיימה בחודש אפריל 1975 חלקתי על קביעותיה של המשלחת הגרמנית באשר ל'קערות'. "ייתכן והם בעלי מקצוע ועתירי ניסיון", אמרתי, "אך בכל הקשור להכרת תנאי המדבר ומגבלותיו, ידיעותיהם קלושות ביותר ". טענתי כי מסקנותיהם אינן מתקבלות על הדעת והצעתי את עזרתי בביצוע מספר בדיקות נוספות שתחשופנה את מהותן האמיתית של ה'קערות'.
ד"ר רותנברג דחה בעדינות את הצעתי בטענה כי אינו רואה מקום להטיל ספק במסקנותיהם של מדענים וחוקרים ידועי שם אלה. הוא אף נימק זאת בחוסר תקציב הנדרש לביצוען של הבדיקות.
אוכזבתי מתוצאות המפגש, אך לא אמרתי נואש. העניין הטריד את מנוחתי. חשתי כי גבול ההיגיון כאן נפרץ. החלטתי אפוא להיכנס לעובי הקורה ולנסות לבדוק את העניין בכוחות עצמי.
איתרע  מזלי ובאותה עת השתתפתי, במסגרת לימודיי, בקורס העוסק בתהליכים המאפיינים סביבות השקעה שונות, בהנחייתו של הגיאולוג ד"ר דב גביש. במפגש עימו הצעתי כי בתור עבודת סיכום אקח על עצמי לבדוק את הגורמים שהביאו ליצירת השיכוב ב'קערות'. ד"ר גביש גילה עניין בנושא ונתן מיד את הסכמתו.

בסוף הקיץ, לאחר שסיימתי לקרוא את החומר התיאורטי המתייחס לבדיקות המעבדה, ירדתי דרומה. למחרת הגעתי לבקעת תמנע ושרכתי דרכי אל הגבעה בה נחפרו ה'קערות'. בחרתי באחת המחפורות בה נותר עדיין חתך שטרם הופרע. במשך שעות ארוכות עסקתי בניקוי האבנים והסחף הגס שהתדרדר מהדפנות ובלקיחת דגימות מהשכבות השונות בחתך. אלה אמורות לעבור אנליזות שונות במעבדה, מהן אוכל להסיק על מקור החומר ועל אופי התהליכים שהביאו להרבדתו.
תוך כדי עבודה ניסיתי לשווא לאתר סימנים למציאותו של דיפון כלשהו בדפנות ה'קערה'. בהסתמך על דברי החוקרים כי ה'קערות' אטימות למים, ניתן היה לצפות לקיומה של שכבה חרסיתית כלשהיא שבכוחה למנוע את חלחול המים.
היום התקרב לקיצו והחשכה החלה להזדחל. בלית ברירה אולצתי להפסיק את הבדיקה ולחדשה למחרת היום.
בבוקר המחרת חזרתי אל הגבעה והזדרזתי אל ה'קערה'. ירדתי לתוכה והחילותי לנקות את שכבת החול התחתונה. לפחות כאן, בקרקעית, אמצא שרידים לשכבה חרסיתית זו, חשבתי לתומי. נטלתי בידי מקצת מן החומר, מיששתיו בעדינות ומיד התאכזבתי. די היה במגעי הקצר כדי לחוש ולהבין כי זו אינה קיימת.
"מה קורה כאן לעזאזל? זה לא כפי שתואר! " הטרידה המחשבה את מוחי. אותו רגע נפרץ הסדק האחרון בחומת הטיעונים המעורערת של החוקרים. אם כן, כדאי שאמשיך לחפור, אמרתי לעצמי. תחילה היססתי קלות. אחר נטלתי את כף החפירה והחילותי לגרד בעדינות ולגרוף את החומר. עוד רגע וצורת מעגל החלה להצטייר בקרקעית. בשוליו הלכה ונחשפה אבן החול הלבנה…
בור!
כן, זהו בור, הבזיקה מחשבה במוחי.
לא האמנתי למראה עיניי. הייתי נרגש. התיישבתי על הקרקעית ולפתי את ראשי. עכשיו החל הכל להתבהר: זהו פיר המוביל אל המכרות שלמטה… וכיצד לא חשבתי על כך קודם?
נעצתי את כף החפירה בקרקעית והתחלתי לחפור במרץ. לא חלפו הדקות ובדופנות הבור החלו מתגלים סימני חציבה. חפירה נוספת חשפה בשוליו שקע חצוב המשמש כמדרגה לירידה אל תחתיתו.
בהגיעי לעומק של 60 ס"מ נעצרתי. לא עמדו לרשותי אמצעים מתאימים לחפירה עמוקה יותר. למעשה, גם לא הזדקקתי לכך. היה לי ברור, מעבר לכל ספק, כי בור זה מוליך היישר אל מכרות הנחושת האופקיים אשר מתחתיי.

התרגשותי הגיעה לשיאה. האפשרות כי בכל שאר ה'צלחות' הפזורות ברחבי הבקעה תתקבל תמונה דומה הציתה את דימיוני. בעיני רוחי ראיתי כבר את אלפי הפירים המובילים אל מכרות הנחושת התת-קרקעיים – מכרות שקיומם טרם נודע.
אספתי אפוא את כלי העבודה, ארזתי את חפציי וירדתי מהגבעה.

סוף מעשה
ההפתעה הייתה מוחלטת.
ד"ר רותנברג סרב תחילה להאמין. גם הגרמנים לא. הם דרשו להיווכח במו עיניהם. שבוע לאחר מכן נחת אחד מראשי המשלחת בארץ ולבקשתו הצטרפתי אליו לביקור קצר בתמנע. הממצא בשטח דיבר בעד עצמו ולא היה כל צורך בשכנוע. במעמד זה אף הצעתי לבצע בדיקה חוזרת של 'בורות המים'. הבעתי את בטחוני כי גם אלה משמשים כפתחי ירידה אל המכרות.
חודשים מספר לאחר מכן ירד צוות מאנשי משלחת הערבה לתמנע  וביצע חפירה במספר 'צלחות' . ואכן, בכולן נתגלו, כמצופה, פירים המתקשרים אל מערכת הכרייה התת-קרקעית.
גם ההנחה באשר ל'בורות המים' הוכחה כנכונה. בדיקה יסודית במספר בורות הוכיחה כי אלה אכן פירי כרייה. מסתבר כי השוני בינם לבין ה'קערות' נעוץ במיקומם. לראשונים – צורת פיר עגול משום שאלו נחצבו היישר במחשופי אבן החול. לעומתם נחפרו אלפי הבורות האחרים בתוך שכבת הסחף המונחת מעל אבני החול. כיוון שכך, נאלצו הכורים להתחיל בחפירה רחבה דמויית קערה כדי למנוע התמוטטות הסחף וגלישתו. רק כאשר הגיעו אל אבן החול הקשה, החלו בחציבת הפיר הצר והעגול.

חתך סכמתי באזור המכרות
הקווים האדומים מציינים את הקשר בין האלמנטים השונים

הנה כי כן, מסתבר כי כל אותם האלמנטים – המכרות, ה'צלחות' ו'בורות המים' אינם עומדים בפני עצמם אלא משתייכים למערכת כרייה.אחת.  מערכת עצומה זו הכוללת פירי כניסה, אוורור ורשת מכרות תת-קרקעית מסועפת, משתרעת על פני מספר קילומטרים לאורך הבקעה. פעילות הכרייה האינטנסיבית במכרות אלו נעשתה בעיקר בתקופת השלטון המצרי הממושך.
אולם, בכך לא הסתיימה הפרשה. עדיין לא היה בידי הסבר לתפוצתן המצומצמת של המכרות האופקיים (עשרות בלבד) וזאת, לעומת מציאותם של אלפי המכרות האנכיים. כבר אז העלתי השערה כי יתכן ומכרות אופקיים אלו אינם אלא שרידי מערכת כרייה שהייתה כולה תת קרקעית ורק מאוחר יותר נחשפו פתחיהם בעקבות התחתרות הערוצים.(9)
שאלה נוספת שנשארה פתוחה קשורה לבורות האנכיים הממוקמים בשולי הערוצים. המסקנה אליה הגעתי כי גם אלה, ככל השאר, אינם בורות מים אלא פתחי מכרות העלתה תמיהות ויצרה דילמה. הכיצד? הרי כל זרימה שטפונית שתתרחש בערוץ עלולה להציף את המכרות ולסכן את חיי הכורים!
גם במקרה זה, ההסבר היחיד שיכל להניח את דעתי היה קשור לרעיון התחתרות הערוצים. ייתכן, כך שיערתי, כי בורות אלה הינם שרידי מכרות שנחצבו במרומי השלוחה בסמיכות לאפיקים ונהרסו כתוצאה מהתחתרות מאוחרת והרחבת האפיק.
שאלות אלו לא נתנו לי מנוח, ואכן מאוחר יותר בעבודה סמינריונית שנשאה את השם:'בורות תמנע'(10) עלה בידי, לעניות דעתי, לאשר את הנחותיי הקודמות ולאששן.
ולסיום, ברצוני להתייחס אל השאלה: כיצד נוצרו השכבות הדקות והרבות הממלאות את ה'קערות'? 
נראה כי גושי החול שנחצבו בידי הכורים הועלו אל פני השטח ושם נכתשו לשם הפרדת תרכיזי הנחושת. כך נערמו ונותרו ערמות חול סביב ה'קערות'.  עם נטישת המכרות, לפני כ 3000 שנה החלו אלה להיסתם. גרגירי החול שהוסעו באמצעות הרוח, האבק ששקע וחומר דק שנסחף מהסביבה לאחר אירועי גשם חריגים מילאו לסירוגין את ה'קערות', יצרו בהן את השיכוב והותירו על פני השטח כעדות אילמת את ה'צלחות'.
לדעתו של הארכיאולוג עוזי אבנר, מולאו ונסתמו המכרות על ידי הכורים מיד בתום ניצולם, וזאת מטעמי פולחן. במרוצת הזמן שקע מילוי זה, ובשקע שנותר בצורת קערה נאסף הסחף והורבד בשכבות שכבות כמתואר.

חפירתה של 'צלחת' אחת פיזרה את הערפל והתירה את הסבך סביב סוגיות חשובות הקשורות לתהליכי כריית הנחושת בתמנע. עם זאת, מעבר לעניין עצמו, קיים כאן לקח חשוב ומן הראוי להדגישו.
כבר מראשית מחקרה של משלחת הערבה נתגלו בתיאורים הקשורים לסוגיות אלו נקודות חולשה רבות. רבים וטובים, ביניהם חוקרים, מדריכים ומטיילים, הטילו במרוצת השנים ספק רב בנכונותם, אך ביקורתם נדחתה לקרן זווית.
מאוחר יותר באה המשלחת הגרמנית ונפלה ברשת שטוותה לעצמה. חוקריה ש'ננעלו' על קונספציה אחת ויחידה עשו כל שביכולתם כדי להוכיח את נכונותה, גם כאשר כל התנאים והממצאים הצביעו אחרת. פרשה זו מלמדת כיצד ניתן במחקר לגלוש בקלות אל קיבעון שהניתוק ממנו קשה שבעתיים.
אולם, גם אנו, הבאים למתוח ביקורת על דרכי עבודתם של החוקרים, איננו משוחררים מחשבון הנפש. לא אחת, בסיורים או בהשתלמויות שערכתי בתמנע נשאלתי: "והיכן הייתם אתם?" וזה נכון. רבים מאיתנו היו שם. שנים על שנים הסתובבנו בשטח, ראינו, העלנו ספקות, הבענו תמיהות, אך לא זעקנו חמס. לא עשינו כל שביכולתנו כדי לבדוק את הדברים לאשורם. ייתכן ופעל כאן חסם הנובע מהיראה והכבוד שאנו רוחשים לאנשי המדע עטורי התארים.
לא אכחש לעצמי. זמן רב מדי עבר עד אשר התנערתי והרימותי את הכפפה. היה זה רק כאשר 'הגיעו מים עד נפש' והאבסורד הגיע לשיאו.
והלקח ברור. חשוב להעביר ביקורת, לבדוק, לשאול, להתריע, ובעיקר- לא להסתפק בתשובות שאינן עומדות במבחן ההיגיון. גם אם הידע שלנו הינו לעיתים מוגבל, עצם העובדה כי באים אנו בראש פתוח מקנה לנו יתרון עצום.

הערות
1. כיום פרופסור בנו רותנברג
2. Rotenberg Beno ,1972, Timna, valley of bibical Copper Mines page 208
3. שם. עמ' 63
4. רותנברג בנו, 1967, צפונות נגב, עמ' 16
5. שם. עמ' 11
6. אורי דביר ויעקב קולטון
7. כהן עזרא, 1967 , הטיול המשפחתי- טיול במכתש תמנע, טבע וארץ, חוברת ג כרך ט'
8. רותנברג בנו, צפונות נגב, עמ' 10
9. כהן עזרא, תעלומת הצלחות במכתש תמנע, טבע וארץ, אוק' 1976. עמוד19
10. כהן עזרא, "בורות תמנע – עדות לשינויים גיאומורפולוגיים באפיק".
עבודה סמינריונית בהדרכת ד"ר מיכה קליין, החוג לגיאוגרפיה
באוניברסיטת תל אביב, 1979.