הספר ״נושקת ים ומדבר״

קטעים מהספר
הספר בשלבי עריכה
מעת לעת יפורסמו כאן קטעים שונים מתוך הספר. 

קטע א:  חיים על החוף     
שנת 1950 בפתח. החיים באילת מתרכזים באזור החוף. הכול נראה כאן כמשהו זמני, כעין גיבוב של צריפים ארעיים ואהלים. למרות שקשה להבחין בתחושת קביעות, מתגלים פה ושם ניצנים ראשונים לקיומה של פעילות אזרחית. חיל ההנדסה, המתנהל תחת שרביטו של דוד זמיר, מגייס לעבודה בעלי מקצוע אזרחים. אלה נטמעים בין החיילים ומשתלבים בחיי החברה. אפילו שתי נשים מנסות כבר להיקלט כאן – מיכל ומרתה העובדות במשתלה הניסיונית אשר בגן אילת.
מדי בוקר נערך בחצר 'אום רשרש' מסדר הנפת הדגל של חיילי 'גולני' המאיישים את המקום. הקדימו אותם עובדי חיל ההנדסה, המתגוררים במחנה האהלים הסמוך, שיצאו לעבודות הסלילה, הקידוחים, הביצורים בהרי אילת ולעבודות הגידור בקווי הגבול. מקצתם מועסקים עתה בהקמת מחנה חיל ההנדסה החדש ההולך ונבנה במרומי מניפת הסחף המשתלשלת מההרים במרחק של כקילומטר מהחוף.
"למה דווקא שם?" רוטנים הפועלים הנאלצים לשרך רגליהם מידי יום מהחוף אל המחנה ובחזרה. מה פתאום 'תוקעים' אותו באמצע המדבר?".
לא אחת הוסבר לכולם כי מצפון למחנה הולכת לקום השכונה הראשונה של אילת, וכי השטח הענק שישתרע בין המחנה לחוף יישאר כפיקדון למתכננים בעתיד. באם החזון לא יימוג ואכן תקום כאן עיר, הרי ששטח ריק זה ייועד למרכז מסחרי גדול שייבנה וישרת את תושביה.
"איזה עיר… על מה הם מדברים?" מלגלגים אלה בציניות, "איזה מרכז מסחרי? כאן? בשממה הזו? הצחקתם אותנו".
ובינתיים חייבים לעבוד.  בלית ברירה עולים, יורדים, אפילו בשעות הצהרים כשצריך.

והימים ימי קיץ
אתה מטפס בכבדות בדרך העפר המשובשת העולה מן החוף. מסביב הכול חשוף. לא עץ שיגן עליך מקרני השמש היוקדות ולא מבנה כלשהו שיחצוץ בינך לבין סופות האבק והחול המשייפים את עורך הנוקשה והצרוב. והנה, מאי שם צצה פיסת צל קטנה. מתיישבים, מקנחים את הזיעה בשובלי החולצה, שולפים בקבוק מים ולוגמים.
לוגמים ושותים.
ושותים.
הגוף לאה. תחושת כבדות מצמידה אותך לקרקע. העיניים הממוסכות הולכות ונעצמות מחמת הזיעה הדביקה. אתה רוצה להשתרע, להירדם. בעצם למה לא? למה כן? אתה מטושטש מכדי לקבל החלטה. מי שמחליט כאן הוא האינסטינקט. ללא אומר הוא מניע את ידך לעבר התרמיל, שולף בקבוק מים ומתיז על הפנים.  "עכשיו קום!" הוא מצווה, "אתה כבר מאחר". גופך הממושמע מתרומם בחוסר רצון מובהק, נשען על זוג רגלים הכורעות תחת כובד המשא. אתה מתחיל להתאושש, לוקח נשימה עמוקה, שאיפה, נשימה, מנסה להתקדם.
שוב אתה נעצר?
אין כוח. אזל. אין אוויר. עוד מעט ופרצופך יאדים, יתייבש, החום יחזור ויעטוף את כולך והזיעה תיטוף. אפוא יש כאן טיפת צל לעזאזל?
ועכשיו רק אפריל.
בסוף חודש מאי תזדחל לה הכספית ותטפס מעלה. יוני עוד יעבור איכשהו. אבל מה יהיה ביולי, באוגוסט?
איך ניתן לשרוד בארבעים מעלות ויותר, חשופים לקרני השמש היוקדת, כשצריכים לטפס על סולמות, לסלול דרכים, או לקדוח במרומי הסלע הכהה והלוהט?

קטע ב:  לא קלה היא דרכנו
חודש חולף וחודש בא. ימי הקיץ בעיצומם. אנשים שוב קמים, שוב יוצאים לעבודה, לפיגומים, לפילוס הדרכים, לחציבת העמדות בהרים שטופי השמש, מנסים לתקוע שורשים בידיים צרובות ומיובלות, מתאמצים להקים ישוב על האדמה הבתולה שאיש לא השביחה מעולם.
לא קלה המשימה. בכל אשר תלך נערמים הקשיים. החיים כאן משולים למעבר מכשולים- דילוג מתמיד מעל מהמורות.

אחת הבעיות המרכזיות המקשה על החיים כאן היא בעיית המים התפלים. מה רבה הייתה השמחה כשהגיעו מי באר אורה לאילת, אולם עד מהרה התברר כי הללו עשירים בסוגי מלחים האחראיים לטעמם התפל ולתופעות לוואי כקלקולי קיבה. ”בתחילה היו מחלקים לנו בקבוק מים מזוקקים ליום", מספר זאב מוסקוביץ, "אבל כמות זו הייתה כטיפה בים ולא ענתה על הצורך להרבות בנוזלים. בלית ברירה היינו מערבבים את המים במיצים בטעמים שונים. היינו שותים הרבה ומשלשלים, שותים ומשלשלים".
גם יוסקה זוארץ נזכר ונאנח: "היינו הולכים כל הזמן בהיכון ותמיד מסתכלים הצידה, מחפשים איזה מקום מסתור …"
"בערבים היינו יושבים בחוף", הוא ממשיך, "מבלים בצוותא, שרים, שותים קפה ומצ'זבטים. לפתע היה מישהו מתרומם, מחזיק במכנסיו ופותח במרוץ. מרחוק יכולנו להבחין בצלליתו שנעצרת לפתע וכורעת", נזכר יוסק'ה ופורץ בצחוק.
אבל לא הייתה זו הבעיה היחידה. הצינורות הישנים שהובילו את המים מבאר אורה לא עמדו בלחץ ולא החזיקו מעמד. התקלות שחזרו לעיתים תכופות שיתקו את אספקת המים לישוב, ויותר מכך- הצינורות שנותרו זמן מה ללא מים החלו להחליד, ובמשך ימים רבים לאחר השלמת התיקונים היו פולטים מים חלודים בצבע אדמדם.
ומה עושים?
שוברים את הראש וממציאים שיטות סינון מקוריות. בתחילה היו נוהגים להשתמש  בקופסת שימורים ריקה שתחתיתה נוקבה בחורים – ממלאים את חלקה בשכבה דקה של חול גס שהובא משפת הים, עליה מניחים צמר גפן ושכבת חול נוספת. את ה'מתקן' קושרים מתחת לברז ומטפטפים לתוכו מים. וראו זה פלא – המים היו יוצאים נקיים מחלודה.
שיטת סינון נוספת הייתה באמצעות שיקוע. ממלאים היו מים בדליים או בפחים
ומניחים לחלודה לשקוע במשך מספר ימים.
עם הזמן הוחלפו הדליים בחביות. על משטח מוגבה שהוצב בחצר או במרפסת הונחה חבית עם ברז יציאה שהותקן בגובה מסוים מעל קרקעיתה. זו מולאה במים ולאחר שקיעת החלודה זרמו מהברז מים כשהם צלולים ונקיים.
שיטות אלו הביאו אמנם לשיפור בטעמם ובצבעם של המים, אך לא פתרו את בעיית המלחים והשפעתם. בסופו של דבר החליט צ'יזיק להעביר דגימות מים לבדיקות מעבדה ואכן, אלה הראו כי בנוסף לסולפטים הגורמים לקשיותם, מכילים המים כמות רבה יחסית של מגנזיום שהינו הגורם העיקרי לבעיית השלשולים.
וכיצד לעזאזל נפטרים מכך?
פנה צ'יזיק אל מכוני מחקר. "זה לא פשוט", אמרו לו המדענים, "העניין מורכב למדי ומועטים הם המחקרים העוסקים בנושא זה. עד כמה שידוע לנו טרם הועמדו אנשי מדע בשום מקום בעולם בבעיה דומה".
"אז בואו ונהיה אנחנו הראשונים", אמר.
ואכן, לא חלפו הימים וכבר התבשרנו כי בקרוב עומדים המדענים להתחיל בניסויי מעבדה לזיקוק מי אילת. כן נאמר כי במידה ומאמצים אלה יוכתרו בהצלחה, יוקם באילת מתקן התפלה ניסיוני שיפיק כ- 12 מ"ק מים ליום.
לוואי שיצליחו, אוחזים כולם ידיים. איזה שינוי עצום עלול להתחולל כאן.
ובינתיים?
מה כבר אפשר לעשות?
ממתינים…
ומשלשלים.

מה באשר לקשר אווירי ויבשתי? לא מגיע לנו לצאת מפעם לפעם צפונה, כאשר חשקה נפשנו קצת להתאוורר, לרוות מי ברז צוננים, ללקק גלידה טעימה בגביע, לשטוף עינינו באורות הכרך ובבנות המין היפה?
אז מה הבעיה? רוצה לצאת? עלה על אוטובוס וסע.
מסתבר כי העניין אינו פשוט כלל. קיימת אמנם תחבורה ציבורית יבשתית, אותה מפעיל קואופרטיב "יתור", אך זו אינה סדירה עקב תקלות חוזרות ונשנות ברכבים. הדרך הקשה גורמת לבלאי רב ומחייבת אספק קבועה של חלקי חילוף, ביחוד כשמדובר בצמיגים. לאחרונה ביקש צ'יזיק להקצות לכך מטבע חוץ ונענה בשלילה.  אפילו שר התחבורה, כך נרמז, מפקפק עדיין באם לעת הזו יש לתת עדיפות לנגב ולהפעיל קו ארוך זה בשעה ששורר בארץ מחסור בצמיגים ובחלקי חילוף…
ואפילו יהיו צמיגים, הרי לא כל אחד מסוגל להיטלטל כעשר שעות בדרך החתחתים מפרכת החוצה את המדבר כאשר הרכב מנתר בכל מהמורה והנשמה פורחת, כאשר הגוף מתאבן, הרגליים מתכווצות…
והמחירים בשמים.
אז אולי נעלה על טיסה וגמרנו? נשלם אמנם כפליים אבל נחסוך בזמן ובעצבים.
לא פשוט יותר?
לא בדיוק. גם טיסה אינה עניין של מה בכך. אמת, מישהו הבטיח פעם 'קשר אווירי סדיר עם מרכז הארץ', 'גשר מהיר אל המדינה', 'טיסה אחת ליום'…
אבל הבטחות הן הבטחות ומציאות לחוד. כיום מתקיימת טיסה אחת בשבוע. עבורה יש צורך להזמין מקום מראש, להמתין ולקוות שאכן זו תתקיים. במידה ואכן כן, כדאי להתפלל שזו תעבור בשלום. כלמודי ניסיון אנו מודעים לעובדה כי טיסה ב'ארקיע' אינה מבטיחה חוויה מהנה ביותר: כולם יושבים על ספסלים הצמודים לצדי המטוס וטסים לקול רעש מחריש אוזניים. מפעם לפעם מקרטע לו המטוס, צולל בכיסי האוויר והבטן נשפכת החוצה. והנחיתה – איזה פחד. חבטה עזה, הגב נמשך לקרקע, והנשמה בשמיים.
אבל לא תמיד מגיעה הנחיתה הגואלת. יש, ובעודך יושב מתוח וממתין לבואה, ינסוק המטוס לפתע וללא כל התראה כלפי מעלה.
"גמלים בשדה!" שומע הטייס את קולו של הפקח הניצב על המסלול, "אין אישור לנחיתה".
אין בכך חדש. זהו דבר שבשגרה. גמלים המסתובבים בערבה באופן חופשי, חודרים לעיתים מירדן דרך פרצות בגדר ומגיעים דרכן לשדה התעופה. במקרים כאלו, בעוד המטוס חג באוויר, מזנק הפקח על הכבאית, מקיף בנסיעה את השדה ומסלק בצעקות, בנפנופי ידיים ובזריקת אבנים את הגמלים שאינם מבינים במה חטאו. רק אז מאשר הפקח את הנחיתה לקברניט שנושם לרווחה.
עם כל הקשיים, רבים הם המתקשים להשתמש בתחבורה היבשתית ומעדיפים לטוס. טסים כאשר מתעוררים הגעגועים לאשה ולמשפחה, אחרים טסים כדי להשתתף בשמחות, בחתונות ובימי הולדת. ישנם כאלה הזקוקים לטיפול רפואי וכאלה הזקוקים למפגש דחוף עם החברה או עם סתם נערה. ומה בקשר לנעליים שנקרעו לך? משקפיים שנשברו פתאום? או משהו מסוים בך?
אין לכך מענה כאן, במקום כה נידח ומנותק. בלית ברירה אתה נאלץ לרוץ ולהזמין מקום לטיסה הבאה.
יפה. הזמנת לשבוע הבא וגם רכשת כרטיס במיטב כספך. אתה מתכונן, ממתין בציפייה לנסיעה, ולפתע הנך מתבשר כי חברת 'ארקיע' הפסיקה את טיסותיה, זאת ללא כל הודעה מוקדמת. "חסרים לנו חלקי חילוף למטוסים, מכשירי כיבוי, וגם אין גדר סביב השדה…" כך תרצה הנהלת החברה את המעשה והסבירה כי חייבת היא לנקוט בצעד זה מאחר ואינה  מוכנה להתפשר על ענייני בטיחות וכי רק באמצע יולי, לאחר שיסתיימו כל השיפורים הדרושים ויתוקנו הליקויים, תחדש את טיסותיה לאילת.
מי ש'חוטף על הראש', ולא דווקא באשמתו, זהו יוסק'ה לוי, מנהל סניף 'ארקיע' באילת, כולם עטים עליו, מאשימים, באים ביום, באים בלילה, דופקים בדלת: "נו יוסקה, מה יהיה עלינו? תעשה משהו".
והנה סוף סוף הגיע הסוף. חברת ארקיע עמדה כמובטח בהתחייבותה וחידשה את טיסותיה. באחד מימי חודש יולי נחת בשדה המטוס המיוחל.
למחרת חל קלקול במטוס והטיסה בוטלה… 
צ'יזיק מיואש. כיצד ניתן להשאיר כך את אילת כשהיא מנותקת? הוא כבר רואה בעיני רוחו את תושבי המקום שקצה נפשם במצב, קוראים להשבית את היישוב ולנתק צירי גישה עד שמישהו שם למעלה יבין שהם חלק מהמדינה.
בצר לו הוא חוזר ומנסה למצוא פתרון לבעיית התחבורה היבשתית. לא מזמן הפך שמיים וארץ, טען שאי אפשר לסמוך עליה ושצריך לפתח תחבורה אווירית. היום הוא מבין שאי אפשר בלעדיה. חייבים לקיים קו אוטובוסים רציני וקבוע. יעלה כמה שיעלה. הוא פונה פעם נוספת למשרד התחבורה, מתאר את מצבם הבלתי נסבל של תושבי אילת ותובע להעניק רישיון לחברת 'דרום יהודה' להפעלת שירות קבוע וסדיר לאילת במחיר שווה לכל נפש והתחייבות לאספקת חלפים וצמיגים קבועה.
אכן, בפעם זו הגיעה מצוקתה של אילת לאזנים קשובות. ההיענות הייתה מהירה והרישיון ניתן. הובטח לו, לצ'יזיק, כי כבר בחודש ספטמבר הקרוב יתקיים טכס חגיגי לפתיחת הקו הסדיר הראשון לאילת שיפעל פעמיים בשבוע.
רק שלא יהיה איזה תקר…
ואולי גם ארקיע תחדש עד אז את הקשר.

לפחות שתהיה לנו כאן איזו פינה לבלות בה בערב, לשבת בצוותא, ליהנות מארוחה טעימה עם כוס בירה קרה…
פעם תלינו תקוות במלון ים סוף, אך מזמן נמוגו האשליות. עוד מעט וגם הוא יעמוד  בפני סגירה. כבר מתחילת פעילותו של המלון החלו להישמע תלונות על רמתו הירודה שהגיעו לשיאן בעונת הקיץ החמה. "מנקודת טיב האוכל והניקיון פעלה האכסניה מתחת לכול ביקורת", כתב צ'יזיק בסקירתו החודשית באוגוסט 1951. "למרות פניות ואזהרות למרכז הקואופרציה להטות שכם לשיפור התנאים באכסניה, לא שונו פני הדברים… והיום אנו עדים לעובדה שאי אפשר לקבל במקום אפילו כוס מים קרים או כוס גזוז …"
מה לא עשו מנהלי המלון, אמיל ודודי פימנטל, כדי לשפר את התנאים. ניתן לומר שפעלו כמיטב יכולתם ולא חסכו כל מאמץ, אך הקשיים והבעיות בפניהם ניצבו לא הותירו כל תקווה. החדרים בעלי החלונות הקטנים אגרו את החום. בפינותיהם הצטבר האבק שלא זכה לשטיפה עקב המחסור במים. תקלות חוזרות ונשנות באספקת המים אילצום לשאוב מי ים למטרות רחצה, ניקיון או שטיפת סדינים. מעת לעת היה שובת הגנרטור הקטן וגורם להפסקות חשמל ממושכות. משהפסיק הפריג'ידר לעבוד נשלח האוכל לפח. דודי לא השתהתה לרגע ומיד הייתה מזמינה אספקה טרייה מהצפון, אך זו הגיעה לעיתים באיחור של יומיים או שלושה עקב תקלות במטוס.
רק כאשר הושבתו השירותים שהוצבו בצריף הפח שניצב מחוץ לרחבת המלון, זאת באשמת בור הספיגה שהתמלא ומי הביוב שהתפשטו לכל עבר – עלתה הזעקה השמימה. יומיים או שלושה היו חולפים עד לבואו של בעל המקצוע מחיל ההנדסה שהיה מפשיל את שרווליו ומתחיל להשקיע מאמצים ב'טיהור האווירה'.
וכך, למרות המצב הבלתי נסבל, ימשיך המלון לקרטע כל עוד יעדיפו אורחיו להשלים עם הסבל ועם חוסר הנוחות, ובלבד שיזכו לטבול במימי המפרץ הצלולים ולחזות ביפי השקיעות.
אנו נמשיך אמנם לפקוד את חופו של המלון, אך נדיר רגלינו ממנו. מפעם לפעם נעיף לעברו מבט עצוב ומלא געגועים וניזכר בימי עדנתו הראשונים.

לפחות שיסיימו לבנות עבורנו את הדירות. די לנו לגור באהלים ובצריפים.
מה בעצם מעכב את הבנייה? מה לכל הרוחות קורה שם בחיל ההנדסה?
בוקר טוב שבתאי. צריך להתעורר. האנייה כבר עזבה מזמן והשאירה מאחוריה חומרי בנייה – עצים, ברזלים, מלט, כל מה שביקש קודמך דוד זמיר.
עכשיו לעבודה- לקום ולבנות. 18 יחידות דיור עומדות וממתינות על הניר. למה אתה מחכה?
האמת ניתנת להיאמר ששבתאי לא בדיוק מחכה. הוא פועל בנמרצות ושואף לעבוד, אך דווקא עכשיו צצה בעיה בלתי צפויה: חסרים לו פועלים. עד כה היו ברשותו 110 עובדים מאנשי השח"ל, אבל אחרי חג הפסח, כנראה בהשפעת החום, רבים מהם עזבו. שבתאי נותר עם רבע מכמות הפועלים ועם מחסור של בעלי מקצוע לעבודות הטפסנות, הנגרות והאינסטלציה.
איך אפשר ככה לבנות ישוב?
צ'יזיק כרגיל אינו מתיאש, מנסה כתמיד להיות אופטימי: "אני מקווה שהכול יסתדר והמבנים יושלמו עד סוף השנה", כך מדווח לזקן.
ובינתיים נמשיך אנו להתגורר באוהלים ובצריפים.

לפחות שלא ישלחו אלינו פושעים לרצות כאן את עוונם.
שיתנו לנו לחיות בשקט. שלא ילכלכו עלינו, שלא ינסו להפוך את המקום לארץ גזירה. עם זה לא מוכנים להשלים.
"שופט השלום אליעזר מלחי הורה להגלות עבריין לאילת", ידיעה צנועה זו שהופיעה באחד מעיתוני חודש יולי הקפיצה כאן את כולם.
התהלך לו צ'יזיק כארי בסוגר. כיצד ייתכן שיישוב קטן זה הנמצא עדיין בחיתוליו, יציר כפיו של בן גוריון והנזם שבכתר, ישמש מקום מקלט וחממה לעבריינים שנשלחו לאילת כתחליף למאסר?
המתין קמעה, ומשנרגע, התיישב ליד שולחנו וניסח מכתב חריף אל היועץ המשפטי לממשלה, בו התקומם על פסק הדין. במכתבו תבע להבהיר לשופטים כי אילת אינה בית כלא ולהורות להם להימנע ממתן פסקי דין דומים.
התנצל היועץ ומיהר להודיע כי תוכנו של מכתב זה הובא לידיעת בתי המשפט בארץ וכי פרשה זו לא תישנה.
לא חלף חודש, ובטרם שקטו הרוחות התפרסמה בעיתונות ידיעה חדשה: "פסק דין נוסף הגוזר מגורים באילת ניתן ביום ד' על ידי נשיא בית המשפט המחוזי בת"א נגד פנחס חסין מת"א, פושע מועד…. השופט פקד לשחרר את חסין ממאסרו בתנאי שיתגורר שנה תמימה באילת…."
הנושא הפך כאן לשיחת היום. הזעם היה רב. גם המשכו של פסק הדין זרה מלח על הפצעים: "כן פסק השופט כי גם בימי שבתו באילת חייב חסין להימצא בביתו משקיעת החמה עד זריחתה, לעמוד תחת פיקוח המשטרה, להתנהג בשקט ולשמור על החוק".
" איפה הם חיים?" לגלגו התושבים, " יירדו כל אלה מהיכל הצדק, יבואו לכאן ויאמרו היכן יתגורר האיש? האם בבית שטרם קיים? או אולי באחד הצריפים והאהלים הדחוסים בקבוצות אנשים?  ומשטרה… איפה משטרה? אפילו שוטר אחד לרפואה אין כאן"
הרוחות לא פסקו לסעור. פעילי ציבור ותושבים ממורמרים שיגרו מכתבי תגובה אל משרדי הממשלה הנוגעים בדבר. צ'יזיק עצמו שהגיב במהירות לא הסתפק בכך והורה לנציגו באילת להחזיר מיד את העבריין לצפון. 
הגדיל לעשות יוסף פורת מראשי השח"ל שיישובן של אילת והערבה היווה את תמצית חייו. במכתב גלוי לעיתונות פנה אל היועץ המשפטי לממשלה ולנשיא בית המשפט המחוזי בתל-אביב: "הארץ גזירה היא אילת? לא למען השאר אותה בשיממונה ובצחיחותה קידשו בנינו ואחינו את חייהם. לא למען הענק למדינת ישראל אזור מקלט לפושעים חרפו כובשי הערבה ואילת את חייהם… על כן, כבוד בית המשפט, פסק דין זה אינו מאורע קל וקטן ערך במדינת ישראל… כל מהות הווייתה, ציפור נפשה, נפגעו ע"י פסק דין זה".
התגובות והמחאות הנזעמות השיגו את מטרתן ו'הגליית' הפושעים פסקה. אבל דא עקה, בעקבות הרעש שנוצר סביב הנושא, דבקה באילת תדמית שלילית של ארץ גזרה אשר תלוה אותה, למגינת תושביה, לאורך תקופה ממושכת.
"עבורי זו תקופה לא קלה", מתוודה זאב מוסקוביץ שחש תחושת פגיעה ועלבון אישי, "נסעתי לתל אביב ושאלו אותי 'מאין הגעת', עניתי 'מחו"ל'. פשוט התביישתי לומר שאני מאילת…"
כך אומר בכנות האיש שאהב להסתובב באילת ולהתגאות בכך שהוא תושבה הראשון.