הספר ״נושקת ים ומדבר״

קטעים מהספר
הספר בשלבי עריכה
מעת לעת יצורפו כאן קטעים מהספר. להלן הקטע הראשון:

חיים על החוף

שנת 1950 בפתח. החיים באילת מתרכזים באזור החוף. הכול נראה כאן כמשהו זמני, כעין גיבוב של צריפים ארעיים ואהלים. למרות שקשה להבחין בתחושת קביעות, מתגלים פה ושם ניצנים ראשונים לקיומה של פעילות אזרחית. חיל ההנדסה, המתנהל תחת שרביטו של דוד זמיר, מגייס לעבודה בעלי מקצוע אזרחים. אלה נטמעים בין החיילים ומשתלבים בחיי החברה. אפילו שתי נשים מנסות כבר להיקלט כאן – מיכל ומרתה העובדות במשתלה הניסיונית אשר בגן אילת.
מדי בוקר נערך בחצר 'אום רשרש' מסדר הנפת הדגל של חיילי 'גולני' המאיישים את המקום. הקדימו אותם עובדי חיל ההנדסה, המתגוררים במחנה האהלים הסמוך, שיצאו לעבודות הסלילה, הקידוחים, הביצורים בהרי אילת ולעבודות הגידור בקווי הגבול. מקצתם מועסקים עתה בהקמת מחנה חיל ההנדסה החדש ההולך ונבנה במרומי מניפת הסחף המשתלשלת מההרים במרחק של כקילומטר מהחוף.
"למה דווקא שם?" רוטנים הפועלים הנאלצים לשרך רגליהם מידי יום מהחוף אל המחנה ובחזרה. מה פתאום 'תוקעים' אותו באמצע המדבר?".
לא אחת הוסבר לכולם כי מצפון למחנה הולכת לקום השכונה הראשונה של אילת, וכי השטח הענק שישתרע בין המחנה לחוף יישאר כפיקדון למתכננים בעתיד. באם החזון לא יימוג ואכן תקום כאן עיר, הרי ששטח ריק זה ייועד למרכז מסחרי גדול שייבנה וישרת את תושביה.
"איזה עיר… על מה הם מדברים?" מלגלגים אלה בציניות, "איזה מרכז מסחרי? כאן? בשממה הזו? הצחקתם אותנו".
ובינתיים חייבים לעבוד.  בלית ברירה עולים, יורדים, אפילו בשעות הצהרים כשצריך.

והימים ימי קיץ
אתה מטפס בכבדות בדרך העפר המשובשת העולה מן החוף. מסביב הכול חשוף. לא עץ שיגן עליך מקרני השמש היוקדות ולא מבנה כלשהו שיחצוץ בינך לבין סופות האבק והחול המשייפים את עורך הנוקשה והצרוב. והנה, מאי שם צצה פיסת צל קטנה. מתיישבים, מקנחים את הזיעה בשובלי החולצה, שולפים בקבוק מים ולוגמים.
לוגמים ושותים.
ושותים.
הגוף לאה. תחושת כבדות מצמידה אותך לקרקע. העיניים הממוסכות הולכות ונעצמות מחמת הזיעה הדביקה. אתה רוצה להשתרע, להירדם. בעצם למה לא? למה כן? אתה מטושטש מכדי לקבל החלטה. מי שמחליט כאן הוא האינסטינקט. ללא אומר הוא מניע את ידך לעבר התרמיל, שולף בקבוק מים ומתיז על הפנים.  "עכשיו קום!" הוא מצווה, "אתה כבר מאחר". גופך הממושמע מתרומם בחוסר רצון מובהק, נשען על זוג רגלים הכורעות תחת כובד המשא. אתה מתחיל להתאושש, לוקח נשימה עמוקה, שאיפה, נשימה, מנסה להתקדם.
שוב אתה נעצר?
אין כוח. אזל. אין אוויר. עוד מעט ופרצופך יאדים, יתייבש, החום יחזור ויעטוף את כולך והזיעה תיטוף. אפוא יש כאן טיפת צל לעזאזל?
ועכשיו רק אפריל.
בסוף חודש מאי תזדחל לה הכספית ותטפס מעלה. יוני עוד יעבור איכשהו. אבל מה יהיה ביולי, באוגוסט?
איך ניתן לשרוד בארבעים מעלות ויותר, חשופים לקרני השמש היוקדת, כשצריכים לטפס על סולמות, לסלול דרכים, או לקדוח במרומי הסלע הכהה והלוהט?