קולות מן העבר

"כשאתה יורד למדבר, תביא לי משם אבן", ביקשה איריס.
"איזה אבן?"
"לא חשוב. סתם אבן. כשתסתובב בשטח, תרים אבן כלשהי ותביא".
"בשביל מה את צריכה?"
"האבנים מספרות לי סיפורים מעניינים. לכל אבן סיפור מרתק".
"טוב, מבטיח. אביא לך".
איריס, בעלת השיער השחור המשתלשל לאחור ועיניים כהות ויוקדות, מדריכת רכיבה בחוות סוסים, הייתה מעין מיסטיקנית. אהבה לספר על רוחות שעימן יצרה קשר, על גלגולי נשמות ועל חלומות שפתרונם מעסיק את מחשבתה. תמיד הייתה עושה זאת בחביבות ובחיוך וקשה היה שלא להיסחף עימה אל עולם הדמיון.
"אבל תבחר אבן באופן אקראי, ספונטני", ביקשה.
"אשתדל. בשבוע הבא אני יורד דרומה ואביא לך אבן", אמרתי ונפרדתי לשלום.

כעבור שבוע מצאתי עצמי מהלך עם קבוצת נערים במדבר יהודה בקטעו העילי של נחל דרגות המכונה 'משאש-מורבעת'. ירדנו בסולמות, גלשנו בחבלים ושקשקנו רגלינו בגבי המים. מאוחר יותר טיפסנו בשביל הצר אל מערת 'מורבעת' אשר שמה ניתן לה בגלל פתחה המרובע. מערה זו, החבויה בצלעו של המצוק ואשר הגישה אליה קשה ביותר, שימשה כמקום מסתור לחייליו של בר כוכבא בעת מרידתו ברומאים.
נכנסנו למערה, סיירנו בתוכה לאור פנסים ולאחר מכן ישבנו בפתחה, כשמכל עבר נשקפים המצוקים האימתניים החוגרים את אפיקו הקניוני של נחל דרגות. סיפרתי את סיפורם של הלוחמים שנמלטו ונפוצו במרחבי הבמדבר לאחר כשלון המרד בארץ. תיארתי את מלחמת הקיום האכזרית שעימה נאלצו להתמודד ואת רצונם העז להישרד ולהמתין לשעת כושר בה יוצת מחדש ניצוץ המרד. "חודשים על חודשים נאלצו להתחבא כאן", הדגשתי, "כאשר במישור המשתרע כמאה מטרים מעליהם צרים ומשחרים לטרף יחידות הצבא הרומי". השלמתי את סיפורי והתחלנו לטפס בשביל המתפתל ומוביל אל השלוחה העליונה. משהגענו אל המישור עצרנו לרגע קט כדי להרוות את צימאוננו. אותו רגע נתקלו עיניי באבן צור כהה ושטוחה ומיד נזכרתי באיריס. נטלתי את האבן ותחבתיה לכיסי.

"איריס, הבאתי לך אבן", אמרתי כשפגשתיה בחווה.
איריס נטלה את האבן. פניה אורו כשבחנה ומיששה אותה באצבעותיה.
"איזו אבן יפה, אמרה. מן המדבר?"
"כן, ממדבר יהודה. זוהי אבן צור המכונה גם אבן האש".
"תודה, כל הכבוד. אני חייבת עכשיו לחזור לעבודה. נשוחח על כך פעם אחרת", אמרה והלכה.
למחרת בבוקר, בעודי יושב ונהנה מלגימת הקפה, נשמע צלצול הטלפון.
"מדברת איריס, בוקר טוב לך".
"אני רואה שהשכמת קום? במה העניין?"
"אל תשאל", אמרה בקול נרגש, "איזה לילה עבר עליי".
"למה, מה קרה?"
"זה בגלל האבן".
"אבן הצור שהבאתי לך?"
"כן. הנחתי אותה מתחת לכרית, שכבתי לישון, אבל לא הצלחתי להירדם. כל הזמן שמעתי זעקות של אנשים, צחצוחי חרבות, פרשים… אני חייבת לדעת מהיכן לקחת את האבן הזו?"
"איריס, אני המום. ממש לא מאמין… "
"לא מאמין למה?" קולה היה נסער.
"תקשיבי, זה פשוט מדהים. ממש מתחת למישור בו הייתה מונחת האבן נמצאת מערה עמוקה שבה הסתתרו לפני כאלפיים שנה מורדי בר כוכבא. למעלה, על גבי המישור, במרחק של כמה עשרות מטרים מעליהם, הסתובבו כל הזמן חיילים רומאיים…"
"שרכבו על סוסים והחזיקו ברמחים", נכנסה אירים לדבריי," אני ממש רואה אותם בעיניים שלי, שומעת את צחצוחי החרבות…  זה בדיוק מה שהאבן סיפרה לי".

שנים רבות חלפו מאז. עקבותיה נעלמו ורק סיפורה נשאר.
אולי תשוב אי פעם ותופיע? רכובה על סוסה החום בדרכה אל מחוזות הדמיון. ודאי תעצור לרגע קט, תחייך ותאמר:
"רוצה שתביא לי אבן. אתה יודע, אבן מן המדבר".