שיטפון בעין-ירקה

סיני – רמת א-תיה

תוך כדי השלמת לימודיי באוניברסיטה בתל-אביב נתבקשתי ע"י פרופסור בנו רוטנברג, מנהל משלחת הערבה, לסייע מעת לעת בארגון סקרים ארכיאולוגיים בדרום סיני. על אחד מהם ברצוני לספר ברשימה זו.
בחודש פברואר 1975 התארגנה משלחת מחקר שמטרתה הייתה לבצע סריקות, בדיקות חוזרות וחפירות במספר אתרים ברמת א-תיה בסיני, בהם גילינו בסקר קודם שפע של שרידים קדומים הכוללים מבני קבורה ( טומולי) מרשימים.
המשלחת התכוונה לבקר ולשהות באתר הסמוך ל'עין ירקה', מקור מים הנמצא  בקרבת פרשת המים של נחל אל-עריש, באתר הסמוך ל'עין שאללה', הממוקם בקרבת מעיין שופע החבוי בנקיק עמוק ובאתר המתנשא מעל 'עין פוקיה', בו נתגלו שרידי ישוב מרכזי.

מבנה אופייני של טומולוס

לרשות המשלחת עמדו שני ג'יפים עם טריילרים (עגלות גרר) לנשיאת הציוד.
בנוסף לפרופסור בנו רוטנברג השתתפו במשלחת חוקרים, אסיסטנטים ותלמידים מאוניברסיטת תל אביב  כד"ר פט סמית, אליזבט בורגמן, אברהם ברקוביץ, יהודית גביש , יהודה לוינטל ואורית רנות. כן הצטרפו למסע עדנה, אחותה של יהודית ומיכל גורן – קשרית מפיקוד דרום שסופחה אלינו מטעם שלטונות הצבא.
סוכם כי כל הצוות יתכנס באילת וביום ראשון- 16.2 יתחיל לנוע לעבר שארם א- שייח וראס סודר. בהמשך יעלו על דרך העפר שתובילם עד לעין-ירקה.

מפת חצי האי סיני ואגן הניקוז של נחל אל-עריש

ביום חמישי 13.2 ירדנו כמתוכנן, אנוכי עם חלק מאנשי הצוות לאילת עם ג'יפ הלנדרובר השייך למשלחת כשאליו רתומה עגלת הגרר. בבאר שבע עצרנו בפיקוד הדרום כדי לצרף אלינו את מיכל הקשרית שצוידה במכשיר קשר.
היומיים הבאים הוקדשו להתארגנות. שכרנו ג'יפ נוסף ועגלת גרר במוסך של גינדי המקיים עם המשלחת יחסי היכרות ממושכים. הצטיידנו בג'ריקנים מלאי דלק, במצרכי מזון ומים ואפילו הקדשנו מקצת זמננו לבילוי בעיר הנופש.
ביום ראשון 16.2  נחתו בנו, פט ואליזבט בשדה התעופה באילת ובשעה 10.00 כבר היינו בדרכנו דרומה. המרחבים העצומים שנפתחו לפנינו ומראות המפרץ הקסומים הרחיבו את ליבנו ונטעו בנו תחושת חופש ושחרור, אולם, עד מהרה הלכה זו והתפוגגה. בעודנו חולפים על פני נאת דהב על שפעת דקליה החל הג'יפ בו נהג יהודה 'להשתעל'. מידי פעם היה מקרטע ורק בעזרת חבטות החייאה תכופות על המנוע הצליח לשכנעו 'לסחוב' עד לחופה של שארם- א- שייח. שעות ארוכות התרוצצנו בשטח בניסיונות נואשים לאתר את יואל המוסכניק, אחיו של גינדי המוכר מאילת. "אם תהיה לכם בעיה – יואל שם וצ'יק צ'ק היא נפתרת", כך הבטיח בביטחה. בינתיים החלה החבורה להתארגן לארוחת הערב. מאוחר יותר פרשנו שקי שינה על החוף ושקענו בשינה.
בבוקרו של יום שני – 17.2 מצאנו עצמנו מסובים במסעדת 'טיראן'. ארוחת הבוקר הדשנה תרמה רבות להרמת מורל ואפילו את יואל הצלחנו סוף סוף לאתר. עד מהרה הגיע, התנצל בפנינו, מישש פה ושם, החליף פלטינות ובארשת שביעות רצון נתן לנו את ברכת הדרך. נפרדנו לשלום ופתחנו בנסיעה. יהודה החל לדהור בפנים קורנות, אך עד מהרה הסתבר כי לשמחה לא היה כיסוי. כבר ביציאה משארם חזרו ונשנו התקלות. מיד עשינו 'אחורה פנה' היישר למוסכו של יואל שהחליט להחליף הפעם את מסנן הדלק.
"סעו לשלום ואל תדאגו, הפעם יהיה בסדר, מבטיח", אמר בביטחון מלא.
יצאנו מלאי חששות, אבל עד מהרה החלו אלה להתמוסס. ואכן, הג'יפ דהר ללא דופי. הכול דפק הפעם – ממש כמו שעון שוויצרי.
בשעות הצהרים הגענו לאבו רודיס, תדלקנו תדלוק אחרון בתחנת הדלק והמשכנו לראס סודר. כאן נכנסנו, מיכל הקשרית ואנכי, אל המתחם הצבאי כדי לבצע תיאום בטחוני כנדרש ולהצטייד בהוראות הקשר של מרש"ל (מרחב שלמה). משסיימנו, המשכנו כולנו בנסיעה עד לשפכו של ואדי ע'רנדל , שם התארגנו לשהיית לילה.
בתום ארוחת הערב התקבצנו סביב המדורה. בנו העביר לכולנו סקירה מפורטת על תכניות הסקר. פט נתנה הסבר קצר על משמעותן של העצמות האמורות להיחשף בחפירות ואילו אני התייחסתי למספר שאלות ארגוניות. בין היתר שיתפתי את הקבוצה בתחושה בדבר מזג אוויר שרבי הצפוי לפקדנו בימים הקרובים. הדגשתי כי לאחר השרב קיימת סבירות גבוהה לירידת גשמים עזים וכדאי להיות ערים לכך.
"נו, אולי נזכה סוף סוף לאיזה שיטפון חמוד", חייך יהודה.
"הלוואי", הסכימה מיכל, "שמעתי המון סיפורים על כך אך מעולם לא חזיתי זאת בעיניי".
"מת לראות שיטפון רציני ", הצהיר ברקו.
"מה אומר לכם, מי שלא ראה שיטפון, לא חש חוויה מימיו", סיכמתי.

יום שלישי 18.2. בתום ארוחת בוקר קצרה יצאנו לדרך. התקדמנו מזרחה בדרך העפר העולה בואדי ע'רנדל ולאחר כשעה נסיעה הגענו לביר- ג'עדה. במקום מצאנו באר ובה מי שתייה טובים. למרות זאת התאכזבנו מדברי הבדואים במקום שסיפרו כי שנה זו הינה מעוטת גשמים והוסיפו כי מרבית המעיינות באזור זה הינם יבשים למחצה. הדבר הדאיג במקצת את בנו מאחר וסמכנו על מקורות המים שבאזור. היינו מודעים לכך שכמות המים שנשאנו עמנו תספיק לימים ספורים בלבד.
"אל דאגה", ניסיתי להרגיעו, "הרי רק לפני שנתיים הסתובבנו בעונה דומה ברמת א-תיה, ומצאנו באזור מעיינות שופעים וגבים מלאי מים. נגיע לשם ונסתדר".
עלינו על הרכבים ובשעה 11.00 הגענו ל'עין חג'יה'. במקום נתגלתה לעינינו 'תמילה' קטנה ומימיה הטעימים הרוו את צימאוננו. ציינו לעצמנו כי במקום קיים צריפון קטן ובו דברי מכולת שונים.
שיהיה, אולי אף נזדקק…
בתום מנוחה קצרה המשכנו בנסיעה עד לפרשת המים. מכאן התחלנו לגלוש במורד ואדי ירקה ובשעות אחה"צ הגענו לעין- ירקה, משאת חפצנו.

מגיעים

עייפים ורצוצים מטרטורי הדרך ירדנו מהרכבים כדי לחלץ עצמותינו. מקצת האנשים השתרעו למנוחה באפיק הרך ואילו האחרים החליטו לבקר עמי במעיין הסמוך כדי לבדוק את מצבם של גבי המים. משהגענו, הסתבר כי המים שנאגרו בתוכם הינם מעופשים למדי אבל במפל הקטן נראתה זרימה חלשה. לשמחתנו, המים שמילאו את הגב שלרגליו היו צלולים וניתן היה לנצלם לשתייה ואפילו קצת לרחצה.
עד מהרה חזרנו לרכבים והתחלנו להתארגן.  הודעתי לחבורה כי הערב נישאר לחנות בערוץ הנוח אך למחרת נעלה מטעמי בטיחות את הרכבים אל המדרגה הגבוהה במקצת שם יוקם המאהל. "האפשרות לזרימה חזקה בערוץ במקרה של גשם הינה אמנם קלושה, אבל אל לנו לקחת סיכון קל ביותר", הדגשתי.
בתום ארוחת הערב הסבנו ליד המדורה. למרות הרוח החמה שנשבה והעיקה במקצת, היה מצב רוחנו מרומם למדי. שעה ארוכה עוד המשכנו לשבת, לשוחח ואף לפצוח בשירה. כך חלף הזמן עד שנכנענו לעייפות.

יום רביעי 19.2 : בתום ארוחת הבוקר התחלנו בהקמת המאהל. את האהל המרכזי הצבנו על המדרגה הסמוכה שהתנשאה כמטר וקצת מעל פני הערוץ ואילו ברקו ויהודית הקימו בסמיכות אלינו אהל קטן עבור בנו, שביקש לשמור על פרטיותו. בינתיים עלו בנו וחברי הצוות המקצועי לאתר הטומוליס הממוקם במרומי הגבעה והחלו בתכנון החפירות. אף מיכל הקשרית לא בזבזה זמנה, נטלה את מכשיר הקשר על גבה והעפילה לנקודה גבוהה בשטח בניסיון ליצור קשר עם התחנה הסמוכה לסנטה קתרינה, אך לצערה לא היה כל מענה.
בשעות אחר הצהרים, הבחנתי מרחוק בעננים כהים המכסים את השמים ורוח מערבית- דרומית החלה לנשוב בחוזקה. "נראה שאנו צפויים בקרוב לגשם", אמרתי ליהודה שעמד בקרבתי.
"גשם? ברצינות?" תמה יהודה והפנה ראשו אל העננים.
"כך זה נראה".
"אז יכול להיות שגם יהיה שטפון"? חקר.
"בהחלט".
"וואלה, יהיה מאוד מעניין", הגיב יהודה, "אתה באמת חושב? …."
"סתם", עניתי, "אל תיקח זאת ברצינות".
אמת. כלל לא ציפיתי לשיטפון כלשהו. ידעתי בבירור כי הסבירות לכך הינה נמוכה ביותר. אנו ממוקמים הרי קילומטרים ספורים בלבד מפרשת המים של נחל אל- עריש  וגודלו של אגן הניקוז, כלומר, השטח האמור לנקז את מי הגשמים לערוץ הזורם ממולנו הינו קטן ביותר. מכאן – הסיכוי להצטברות כמות המים  רצינית באגן שתאפשר היווצרות שיטפון הינו אפסי. עם זאת, לא הייתי מסוגל לשלול באופן מוחלט את האפשרות שנתבדה ונופתע. כל מי שמכיר את המדבר הזה על שיגיונותיו מודע לעובדת היותו בלתי ניתן לחיזוי ומכאן, לצורך להיערך לגרוע ביותר.
בתום יום העבודה התרכזנו כולנו בערוץ והתארגנו לארוחת הערב. מיד לאחריה עלינו כולנו למאהל ובהתאם להצעתי הכינונו עצמנו לגשם אפשרי- חיזקנו את יריעות האהלים וחפרנו סביבם תעלות להטיית המים. תוך כדי כך ניסינו להעלות את עגלות הגרר העמוסות בציוד אל המשטח העליון. שעה ארוכה עסקנו בכך אך ללא הצלחה. בסופו של דבר, לאחר סידרת ניסיונות סרק סיכמנו להשאירן במשך הלילה בערוץ ולהעלותן למחרת באור היום.
לאחר שסיימנו יצאנו יהודית ואני לטיול קצר בנקיק. ירדנו לגבים, התמכרנו לשקט, לשלווה… אך לא לזמן רב. טיפות הגשם הראשונות הניסו אותנו חזרה למאהל.
להפתעתנו כבר ניצבה על המדרגה אחת מעגלות הגרר על ציודה. מסתבר כי באותה עת בה שהינו בגבים התעקש יהודה להעלות את העגלות למעלה. הוא ירד עם הג'יפ ולאחר מספר ניסיונות הצליח לעלות אחת מהן. השנייה סירבה בתוקף ובלית ברירה הותירה במקומה.
אט אט החל הגשם להתחזק. הצטופפנו בתוך האהל וניסינו להירדם, אך הדבר לא היה קל. קשה היה להיכנס לרגיעה שעה שטיפות הגשם מכות בחוזקה על יריעות הברזנט. בסופו של דבר גברה העייפות וכולם שקעו בשינה. אני לעומת זה לא הצלחתי לעצום עין. קולות הרעמים שהלכו והתחזקו לא נתנו לי מנוח. מפעם לפעם הייתי מציץ מבעד ליריעה ועוקב אחר השמים המתכסים בעננים כהים הנמשכים מעלה המעידים על סערת גשם הקרבה ובאה. אט אטו החל להתערער בטחוני באשר לסיכויי הזניח להיווצרות שיטפון וחששי לגורלו של הגרר עם הציוד שנותר בערוץ הלך וגבר. בשעה שתיים לאחר חצות הסתיימה ההתלבטות והחלטתי לעשות מעשה. בלב כבד הערתי את יהודה וברקו, התנצלתי בפניהם וביקשתים לרדת עמי לערוץ ולטפל בציוד שנשאר. ללא אומר קמו השניים והצטרפו אליי. ירדנו, רוקנו את הגרר והעלנו הכול למעלה. אבל בכך לא היה די: "הגרר שנותר נמצא בחזקת סכנה וחייבים להעבירו מיד לצדו השני של הערוץ", הסברתי, "בנקודה בו הוא ניצב כרגע קיים פיתול חריף בערוץ ובמידה ויתרחש שיטפון תתרכז כאן הזרימה החזקה ביותר והגרר ייסחף. מאידך, מעברו השני של הערוץ, בצדו הקמור, תהיה זרימה חלשה ביותר והסכנה להיסחפותו הינה מזערית".
לא בלי חשק חזרנו לאפיק והתחלנו לדחוף הגרר הריק אל צדו הנגדי של הערוץ. לא קלה הייתה המשימה. גלגלי הגרר נתקעו כל העת בערוצונים הקטנים שהחלו כבר לזרום ובסלעים שחסמו את דרכנו, מה שגרם לברקו, בעודו מתנשף ומתבאס מהמאמץ, לקטר על  "עזרא והרעיונות המוזרים שלו הצצים להם תמיד בשעות שונות ומשונות"…  בסופו של דבר הצלחנו להעביר את הגרר ולהציבו בגדה הנגדית, ייחלנו שיזכה לחיים ארוכים וחזרנו לאהל בניסיון 'לתפוס' תרדמה.
השעה הייתה 04.00 כשהעירה אותי אורית. אמרה ששומעת רעשים מבחוץ. זינקתי החוצה וניצבתי המום. לא האמנתי למראה עיניי. זרם מים אדיר שטף את הערוץ בעוצמה והתפשט לכדי מחצית רוחבו. המים געשו, קצפו וגרפו עימם כמויות סחף אדירות.

השיטפון במיטבו

המראה היה כה מרגש ומהפנט ובקושי רב הצלחתי לנתק עצמי על מנת לזנק חזרה לאהל ולדווח לחבורה שהתעוררה לשמע הרעשים על מה שראו עיניי ומיד פניתי להציץ לעבר האהל של בנו. הוקל לי כשנוכחתי כי עדיין ניצב הוא במקומו אבל הופתעתי לגלות כיצד ערוצון זעיר שהפריד ביננו ולא ייחסנו לו כל חשיבות, הפך בין רגע לאפיק זרימה גועש שניתק את בנו מאתנו. קריאות תכופות ששלחתי לעברו נבלעו תחילה ברעשי הרעמים אך בסופו של דבר הבחנתי באור פנס שנצנץ בפתח האהל. קולו נשמע יחסית רגוע ורק כשהפניתי את תשומת ליבו לנתק שנוצר ביננו החל לגלות סימני דאגה. הצעתי לו לארוז את חפציו ולהיות מוכן להתפנות אלינו מיד כשהדבר יתאפשר.

הערוצון הקטן שנחתר
הרכבים ממוקמים על גדת הערוץ המרכזי

בשובי לאהל המשותף מצאתי את שוכניו ערים. פה ושם החל הגשם לדלוף פנימה והחבר'ה הציבו דליים בנקודות הדליפה. מעת לעת היה מישהו מזנק החוצה להצצה קלה בשיטפון, אך מיד נסוג חזרה אל האהל כשהוא רועד מקור. מפעם לפעם היה מישהו מנסה להרים את המורל, מתבדח ואף גורף רעמי צחוק מבדיחה שחוקה.
בשלב מסוים פצחה אחת הבנות בשירה, אחדים הצטרפו אליה ואווירה זחוחה ועליזה מילאה את חלל האהל.
השעה הייתה 05.30 כאשר מישהו יצא החוצה כדי להתפנות ומיד חזר: "וואו, אל תשאלו", דיווח בבהלה, "הזרימה מתפשטת כבר לכל רוחב הערוץ, ממש מפחיד".
זינקתי החוצה ולא האמנתי למראה עיניי. המחזה שנגלה לעיניי היה מדהים. המים העכורים מסחף שזרמו בעוצמה נשאו עימם אבנים, סלעים וגזעי עצים שנעקרו. ממקום עומדי הבחנתי בעגלת הגרר הניצבת בגדה הנגדית כאשר המים החלו ללטף את צמיגיה. מי יודע עד להיכן יגיעו המים? החלה המחשבה לנקר במוחי.

עגלת הגרר בגדה הנגדית של הערוץ

מיד חזרתי לאהל, "חבריא, המצב הולך ונעשה חמור מרגע לרגע", אמרתי בארשת רצינית, "הגאות מתגברת במהירות ונראה שתוך זמן קצר יגיעו המים אלינו. אני מציע שנעלה את הרכבים למקום גבוה יותר, נפנה את האהל ונעבור להתמקם בהם".
"רעיון טוב", הסכים מיד יהודה, וכדאי לעשות זאת שעה אחת קודם".
"עכשיו? כשבחוץ יורד גשם? " תמהה פט.
"אין מה לעשות, אין לנו ברירה", אמרתי, "בואו, נארוז את כל הציוד ונעמיס על הרכבים. אז נעלה אותם למעלה, תגיעו לשם בריצה ותתארגנו בתוכם.
"יאללה, קדימה", נשמע קולו של ברקו בעודו מנסה להיחלץ מתוך שק השינה", ברררררר… איזה קור, ואני אמרתי שאני מת לראות שיטפון…"
"הנה, רואה? קיבלת מה שרצית", פלטתי לעברו.
"תודה. ממש תודה לך", ענה וסיים לקשור את שרוכי נעליו. "קדימה"!

הרכבים טרם פינויים

תוך זמן קצר העלנו את הרכבים עם הציוד למרחק קצר במעלה המדרון והאנשים התפנו לשם במהירות. יהודה וברקו חזרו לאהל והחלו להרתיח תה לחבר'ה. משהחלו מי הגאות ללחך את שוליו, הכניסו את מתקן הגז פנימה והמשיכו במלאכה. משסיימו, התעטפו במעילי הגשם ותוך כדי ריצה העבירו קנקנים וספלים אל יושבי הרכבים.
תוך כדי כך התפניתי לבדוק את מצבו של בנו. לקריאותיי יצא עטוף במעיל גשם וסיפר כי אמנם חדרו פה ושם מי הגשמים לאהל, אך אינו חש כרגע בסכנה. הסברתי לו כי בשלב זה אין באפשרותנו לסייע בעדו עקב הזרימה בערוצון אך נחפש דרך כדי להעבירו אלינו. אחר השלכתי לעברו מטרייה גדולה ששלפתי מעגלת הגרר, "זה לבינתיים", אמרתי לו, "על כל צרה שלא תבוא".
"תודה לך", אמר, "זה ממש חשוב". ומה שלום החברה?" שאל, "איך מרגישים? "
"בסדר. פינינו את האהל וכולם עברו לרכבים. כרגע שותים תה…"
אותו רגע צץ במוחי רעיון: "בנו, ומה אתך, לך לא בא ללגום כוס תה חם?"
שאלתיו.
"די עם השטויות שלך, אני עומד כאן רועד מקור ואתה עוד מהתל בי", גער.
"חס וחלילה, כלל וכלל לא",השיבותי. "אני ממש רציני, המתן ומיד אשוב".
עד מהרה חזרתי אליו עם טרמוס מלא בתה חם שהכין עבורו יהודה. חיברתיו בחבל למוט מדידה שמצאתי בגרר ובעזרת נדנודים שלחתיו לעברו של בנו.
"תפוס, בנו", קראתי.
לאחר מספר ניסיונות תפס. מיד הזדרז להתיר את החבל והחל ללגום בשקיקה.
אך, איזה חיוך של נחת ננסך על פניו…
חזרתי למאהל. תוך כדי כך העפתי מבט לערוץ המרכזי שזרם במלוא אונו ונראה כי היה בשיא הגאות. הבחנתי בעגלת הגרר שהייתה שקועה בחלקה במים, אך לא היה בכוחו של הזרם לסחפה. הצצתי בשעוני. השעה 06.00: הגשם שפסק לזמן מה החל להתחדש. נכנסתי לאהל ומזגתי לעצמי ספל קפה מהקומקום. לפתע נשמע קולו של ברקו שירד מהרכב: " עזרא, יהודה, בואו מיד! ". חיש זינקנו לעברו והבחנו בג'ריקנים מלאי הדלק ובארגזי האוכל שהיו מונחים בפאת המשטח העליון כשהם מתחילים להיסחף. חלקם החלו כבר לנוע עם הזרם. עטנו לעברם וברגע האחרון הצלחנו לשלפם ולהוציאם מכלל סכנה.
עוד הצצה קלה לעבר המראה המרהיב שנחשף לפנינו ומיד נסנו לעבר האהל, גאים על שהצלחנו להציל לפחות את מלאי הדלק היחידי שעמד לרשותנו.
"איזה דבר אדיר", התפעל יהודה, "בא לי לצלם את המראות האלה, אבל איך מצלמים בגשם הזה? "
"איך מצלמים?", חככתי בדעתי.
"כן, בלי להרטיב את המצלמה".
"רגע, יש לי רעיון, תיכף אחזור", אמרתי ומיהרתי לעבר הג'יפ. שלפתי ממקומה את דלת הברזנט וחזרתי. "יאללה יהודה, הנה, יש לנו גגון ואפשר לצלם מתחתיו".
וכך, בעודני אוחז בחוזקה ב'גגון' החל יהודה להנציח. תחילה את הערוץ הזורם,
אחר את האהל ובהמשך את הערוצון הקטן. מרחוק התגלה לנגד עינינו מחזה מרהיב ביופיו של מפל מים הגולש מהמצוק באשד עצום.

ללא מילים

התחלנו להתקדם לעברו ותוך כדי כך חלפנו בסמוך לבנו שעמד 'תקוע' עדיין תחת המטרייה.
"מה קורה בנו? איך המצב", שאלנו.
"די, נמאס לי לעמוד כאן מתחת למטרייה. חוץ מזה נראה לי שהמים הולכים להציף לי את האהל".
"אז תמתין מעט ונבדוק את מצב הערוץ, אולי נמצא מקום שניתן בו לחצות".
אותו רגע הופיע ברקו. "מה קורה עם בנו? " שאל, "לא מסוגל להירדם בגללו".
"מנסים למצוא אפשרות להעביר אותו אלינו", השבתי, "בוא תסייע לנו".
בינתיים חלה התבהרות קלה והגשם פסק. החלטנו להזדרז ולנצל את ההפסקה והתחלנו לצעוד במעלה הערוצון בניסיון לאתר מקום אפשרי למעבר. תחילה נראתה משימה זו כחסרת סיכוי עקב הזרימה החזקה. אולם בהמשך, באחד מפיתוליו העליונים גילינו במרכזו קבוצה צפופה של שיחי רתמים. ירדתי לערוץ תוך שאני לופת בחוזקה קבוצת ענפים והתחלתי לעבור. המים הגיעו עד למותניי ואיימו לסחפני, אך ענפי הרתמים סייעו בעדי לזנק לגדה הנגדית. ברקו שירד אחריי, חצה ללא היסוס ועד מהרה הגענו לבנו שהיה מופתע לחלוטין.
"הנה בנו, רואה? עברנו בשלום. גם אתה יכול. מוכן לנסות?" שאלתי.
"מוכן, אבל מבקש שנעשה זאת בזהירות", הגיב.

באנו לחלץ ( בתמונה: בנו וברקו )

פרקנו את האוהל שהיה ספוג מים, העברנוהו אל הגדה השנייה עם כל ציודו של בנו וצעדנו אל מקום המעבר. ירדתי לערוץ תוך שאני לופת בחזקה ענף רותם ומגיש את ידי השנייה לבנו שהחל לרדת ולחצות את הערוץ. לרגע נראה היה כי אני הולך לאבד את יציבותי, אך כאן בא לעזרתנו יהודה שהמתין בגדה השנייה: "קדימה, בנו, תן לי יד ואחוז חזק", הורה לו. הוא לפת את ידו של בנו בכל כוחו והופ…  שנייה בטרם מעדה רגלי משכו אליו.
"אוף, לא היה חסר הרבה כדי שאפול לתוך המים. ממש פחד", הגיב בנו כשבגדיו נוטפים מים.
השעה הייתה 10.00 כשנכנסנו לאהל. בנו החליף את בגדיו הרטובים וכולנו חיממנו עצמנו בכוס תה חם. עתה הרשינו לעצמנו להצטרף לשוכני הרכבים. נדחקנו ביניהם ושקענו בשינה עמוקה.
בשעות הצהרים החלו להתבהר השמים. כולנו התעוררנו, חילצנו עצמותינו ופנינו לייבש את ציודנו הרטוב. משכנו חבלים, פרשנו עליהם את שקי השינה, את הבגדים ושאר הציוד שנרטב. אחר פתחנו לרווחה את יריעות האהל, ניקינו אותו מהבוץ וארגנו מחדש את ארגזי האוכל שנרטבו.

מיבשים את הציוד

מאוחר יותר, משנוכחנו כי הזרימה בערוץ נחלשה ירדנו עם אחד הרכבים וגררנו אלינו את עגלת הגרר ששרדה ללא פגע.
אותה שעה החל הרעב להציק לנו. נזכרנו כי מאתמול בערב לא נכנס לפינו דבר. כאן נכנסו בנות המין היפה לפעולה ואכן, עד מהרה הוזמנו חגיגית על ידן להיטיב את ליבנו. ראוי לציין כי 'ארוחת המלכים' עליה שקדו הנשים, המרק המהביל וריחות התבשילים שהתפשטו בחלל הצפוף שיפרו לחלוטין את האווירה.

   בתמונה מימין: יהודית  עם הסירים – "קדימה אוכל".     משמאל: מתארגנים לארוחה                           

                      

ארוחת המלכים
מימין לשמאל: בעמידה – עדנה, אורית, עזרא, ברקו. בישיבה: בנו, לא מזוהה.

את השעות הבאות הקדשנו למנוחה ולהתרעננות. לקראת ערב פרשנו את שקי השינה באהל שהתייבש. אח, כמה ציפינו ללילה שקט, כזה שנוכל להחזיר לעצמנו את שעות השינה שכה חסרות לנו…
ציפינו, אבל הגורל רצה אחרת. לפתע וללא כל התראה החלה לנשוב רוח מערבית שהלכה והתחזקה והפכה תוך זמן קצר למשבים עזים. עד מהרה חזרו השמים להתעבות והגשם התחדש. מיד תפסנו מחסה באהל והמתנו לבאות. קיווינו כי יהיה זה אירוע קצר שיסתיים במהרה, אך הסופה סירבה להיחלש והגשם החל לחדור לאהל. שוב העמדנו דליים, שוב מתחנו יריעות, חיזקנו מוטות אך הכול היה לשווא. עד מהרה נוכחנו כי הזרימה בערוץ מתחדשת במהירות וכשגאו המים והגיעו לשולי האהל החלטנו להתפנות. למודי ניסיון ביצענו זאת בזריזות ראויה לציון. צוות קטן נשאר באהל כדי לבשל את ארוחת ערב. משסיימו, הריצו 'משלוחים' אל יושבי המעלה שהודו להם מקרב לב. בסופו של דבר פונה האהל משארית הציוד וכולם נדחקו לרכבים.

יום שישי 21.2 :
השעה הייתה 06.00 כשהתעוררתי משנתי. ירדתי מהג'יפ כדי לחלץ עצמותיי והשקפתי לעבר  הערוץ. הגשם כבר פסק אך הזרימה הייתה עדיין בשיאה.
אלוהים, כמה מים… איזו כמות מים אדירה זורמת כאן? עמדתי נפעם. מעניין לדעת מהי כמות המים החולפת לפניי בערוץ זה המתאפיין אגן היקוות כה קטן? הרהרתי לעצמי. אין ספק שאירוע זה הינו נדיר ביותר. מדוע שלא אאסוף בהזדמנות זו, שוודאי לא תחזור במהרה, מספר נתונים על הזרימה אשר יסייעו בעדי לחשב את כמות המים שעברה כאן במרוצת השיטפון?
אבל לשם כך אני זקוק לסיוע. כן, זקוק לעוד מישהו…
דקות מספר עמדתי כך והתלבטתי. לבסוף ניגשתי אל יהודה שהיה מכורבל כולו והערתיו בלחש. לרגע פקח את עיניו והסתכל אליי בעיניים בוהות: "מה העניינים? קרה משהו? " שאל.
"לא קרה דבר, אבל אני זקוק לעזרתך".
"מה צריך לעשות"?
"אני רוצה לרדת לערוץ ולמדוד את מהירות הזרימה של המים", לחשתי באזנו.
"בסדר", השיב חלושות, הסתובב על צדו ונרדם.
"יהודה, בבקשה, אני מתכוון ברצינות. זה חשוב לי", פניתי שנית.
"יהודה התרומם קמעה ובחן אותי. "למה דווקא עכשיו…"
"בוא ואסביר לך", דיברתי אליו בשקט, "כשתיחלש הזרימה הכול יהיה אבוד. איני יודע אם אי פעם התרחשה כאן זרימה כזו ומתי תתרחש כמוה בעתיד. אני חייב לאסוף נתונים… זה ודאי ייכנס להיסטוריה".
יהודה שחש את משק כנפי ההיסטוריה, הסתובב, חכך שניה בדעתו וירד מהג'יפ.
"מקווה שלא להרבה זמן", הפטיר חצי מנומנם.
"ממש לא. כמה דקות וחוזרים לישון".
ירדנו לערוץ. הצבתי את יהודה בנקודה מסוימת בשולי הערוץ וביקשתיו להשליך למים כפיס עץ כשאבקש זאת. צעדתי כ 100 מטרים במורד, נתתי לו סימן לזריקה וציינתי את הזמן שחלף עד שהכפיס הגיע אליי. חזרנו מספר פעמים על פעולה זו וחישבנו בהתאם לכך את מהירות הזרימה בקילומטרים לשעה.
"תודה יהודה, אתה משוחרר", טפחתי קלות על כתפו.
בסביבות השעה 08.00 החלו האנשים להתעורר ולחלץ עצמותיהם. הגשם פסק לחלוטין והזרימה בערוץ הלכה אט אט ודעכה.
"קדימה, מי בא לראות את עין ירקה?” נשמע קולה של עדנה.
"וואו, זה רעיון", אמרה יהודית והחלה צועדת בעקבותיה, סוחפת אחריה עוד כמה מאתנו. עד מהרה עמדו רגלינו מעל המצוק המשקיף על הנקיק ומשם צפינו בשורת גבי המים המלאים שבתחתיתו המשתרעים לאורך של מאות מטרים.
וואו, מי היה מאמין?

עין – ירקה

עין – ירקה

בשובנו למאהל מצאנו את חאבר וג'ומעה שפגשנום עוד ביום הראשון לבואנו כשהם ממתינים לנו. בהתרגשות סיפרו לנו על נזקים גדולים שגרם להם השיטפון. החמולה שלהם חנתה במעלה הוואדי, על מדרגת נחל, אך מיעוטם נשארו ללון בשולי הערוץ. הללו, מיד בשמעם את רעש השיטפון הקרב נסו על נפשם, אך מספר אהלים וחלק מהציוד אבד בשיטפון.
"חאדר, לא מבין מדוע לא התמקמתם כולכם למעלה", תמהתי.
"תאמין לי. במשך כל חיי לא ראיתי כאן שיטפון כזה" אמר ,"מי יכל לתאר שהמים יגיעו כל כך גבוה, אבל עכשיו אין מה לעשות – 'כולו מן אללה", נאנח.
"העיקר שכולם נשארו בחיים", ניסיתי לנחמו.
"ומה אצלכם? " שאל, "אתם בסדר? "
"חמדלילה, שלום על כולם. אנחנו ישנו למעלה ולא קרה לנו דבר", השיבותי. אותו רגע הבחנתי במבט פליאה בעיניו. התקשה להבין שדווקא אנחנו, האורחים, יצאנו מכל זה בלא פגע…
כל אותו יום עסקנו ב'ליקוק פצעים', בייבוש הציוד הרטוב ובעיקר בהתארגנות לקראת תחילת העבודה בחפירות. סוף סוף גם יצאנו מבדידותנו כאשר אורית הצליחה לאחר מאמצים רבים ליצור קשר אלחוטי עם התחנה בסנטה קתרינה וביקשה לדווח לפיקוד כי אצלנו הכול בסדר.
בתום ארוחת הערב החלטנו, יהודה, יהודית, עדנה, אורית ואנוכי לטייל למעיין. הירח הכמעט מלא האיר באור נגוהות את הנקיק. ירדנו למטה והתיישבנו בשולי הגב הגדול והאזנו למשק זרימת המים שנשמע כמנגינה ערבה. האווירה הקסומה עוררה אותנו לפצוח בשירה. זו החלה בנעימה נוגה וחרישית שהלכה אט אט והתגברה. כך חלפה לה שעה ועוד שעה…
בחצות כשהתקפלנו וחזרנו למאהל, מצאנו את כל יושביו שקועים בתרדמה עמוקה.

יום שבת 22.2 :
שבוע ימים חלף מאז יצאנו מאילת ואנו חיים מארוחה לארוחה. הגיעה השעה להתחיל במשימת החפירה באתר. אמנם האדמה רטובה עדיין ובוצית והדבר אינו מקל עלינו, אך אין ברירה –מישהו מצפה לתמורה כלשהיא עבור ארוחות חינם אלו…
בשעות הבוקר הגיעו אלינו חאדר ג'ומעה וסאלם כדי לסייע בעבודה. כולנו עלינו לאתר הטומוליס הגדול הממוקם במעלה השלוחה והתפרסנו בשטח בהתאם להנחיותיו של בנו. כל אותו יום עסקנו בפינוי אבנים, בסיוע לפט באיסוף עצמות שנתגלו בקברים וליקוט כלי צור הפזורים בשטח.

חפירה בטומולוס העליון
בתמונה מימין: מלמטה למעלה – עדנה, אורית, יהודית 

                                 

פט בחפירה

תוך כדי כך לא זנחתי את שאיפתי לאסוף נתונים על הערוץ בו התרחשה עיקר הזרימה. ואכן, בשלב מסוים ביקשתי מברקו לרדת עמי לשעה קלה לערוץ עם ציוד מדידה כדי לאסוף נתונים על האפיק בו התרחשה הזרימה. מדדנו את רוחבו, את שיפועו ולפי סימנים שנותרו בשטח את הגובה אליו הגיעו המים בעת זרימת השיא. נתונים אלו, בנוסף למהירות הזרימה שבדקתי עם יהודה, יאפשרו לי לחשב את כמויות המים שחלפו כאן ביומיים האחרונים.

יום ראשון 23.2 :
עם שחר התעוררנו וגילינו כי קיימת קליטה ברדיו. האזנו בקשב רב לחדשות ושמענו לראשונה על השיטפונות העזים שפקדו את מרחבי סיני. "בנחל אל עריש עלו המים על גדותיו, הביאו להתמוטטות סכר אל עריש, לעשרות הרוגים ולהרס מבנים בעיירה"… נאמר.
בשעות הצהרים עבר במקום בדואי מבוגר. אמר כי אחיו הינו השייח המקומי וסיפר בפנים נפולות על אשתו שנשטפה בזרם המים. יום תמים חיפשוה עד שגופתה נמצאה מוטלת במורד הנחל. אתמול היא נקברה.
כמובן, גילינו השתתפות בצערו וסיפרנו לו על הנזקים והאבדות בנפש באל – עריש. "כולו מן אללה", כולו מן אללה", הפטיר והלך.
בינתיים נמשכו עבודות החפירה בקצב. עיד, שעבד במרץ ובמסירות ראויה לשבח, סייע לי בחפירה ובניקוי 'אתר' שנתגלה בסמוך למאהל. בתום חפירה זהירה וממושכת נחשף במקום תא מרובע ובו קבוצת אבני צור שטוחות ובהירות. בנו וברקו שהגיעו למקום העלו השערה כי זהו אתר פולחני קדום, כנראה מן התקופה הניאוליתית.

האתר הפולחני 

גם באתר העליון התגלו כל העת ממצאים חשובים ומבטיחים שגרמו לשיפור במצב הרוח של בנו והצוות המקצועי. גם מזג האוויר הנוח והשמש המלטפת את פנינו השרו אווירה נינוחה.

יום שני 24.2:
הימים הבאים הוקדשו לחפירות בנקודות שונות באתר. בתכניתו של בנו לסיים כאן את עבודות החפירה עד סוף השבוע ובהמשך לעבור לאתר ב'עין שאללה'.
בערב חג הפורים החלטנו, למרות עייפותנו הרבה, לחגוג ליד הגבים. בעוד ברקו ופט שוקדים על הכנת ארוחת ערב חגיגית, ירדנו יהודית ואנוכי אל הנקיק ופיזרנו לאורכו 'גוזניקים', כלומר לפידים לתאורת חג. בתום ארוחת הערב ירדה כל החבורה למעיין לאורם ולאור הירח המטפס מעלה. שעה ארוכה הצטופפנו סביב מדורה שהצתנו ופצחנו בשירה ענוגה. אין מילים כדי לתאר את האווירה הקסומה  שהשרתה תחושת התרוממות רוח והנציחה רגעים שייחרתו לעד.
לקראת עזיבתנו את המקום החלטנו לפנק את נשות החבורה ובשעות צהרים אלתרנו להן מקלחת. הקימונו פרגוד, תלינו חבלים לתליית הבגדים ונשאנו על גבנו מהגבים ג'ריקנים מלאי מים עבורן.
לוואי שיכולנו לצלם – איזה אושר… איזה חיוכים…
וכך, בבוקרו של יום שישי- 28.2 השכמנו קום. בנו הסתובב בשטח לבצע צילומים אחרונים וברקו השלים מספר מדידות. בשעות הצהרים סיימנו את משימותינו, שילמנו לבדואים את שכרם בתוספת מצרכי מזון ובגדים ביד רחבה, נפרדנו מהם לשלום ויצאנו לדרך.

בשעה 15.00 הגענו לעין שאללה. בסקר שערכנו באתר לפני שנתיים גילינו כאן מספר רב של מבנים וקברים ומפאת הזמן הקצר שעמד לרשותנו הוחלט לחזור ולבצע כאן בדיקות וחפירות נוספות.
החנינו את הרכבים בסמוך לאתר ובעוד בנו והצוות מתארגנים לעבודה התחלנו עדנה ואנוכי לעסוק בהקמת האהלים ללינת הלילה.
כעבור שעה קלה הופיע עייד, בדואי שפגשנו בדרכנו לכאן והצענו לו לעבוד עמנו. עייד המשתייך לשבט החיוואת ומתגורר באזור נחל סודר, נמצא כעת עם משפחתו ועדרו בנדידה. מיד הדליק עבורנו מדורה, הכין גחלים ואפה את פיתות ה'לבה'.
משסיים, פנה לדרכו תוך הבטחה לחזור למחרת ואף להביא עמו חלב כבשים.
לפני לכתו פניתי אליו: "עייד, אתה חושב שירד גשם בקרוב"? שאלתי.
"לא חושב, לא נשארה טיפה אחת בשמים", צחק. "אבל מי יודע? כולו מן אללה", הוסיף והלך.
נראה שלרשות הבורא עומד מלאי של מאגרים נסתרים. בעודנו מסובים לארוחת הערב ודנים בתכניות המחר, התקדרו השמים ורוח דרומית- מזרחית החלה לנשוב בחוזקה. הופתענו לחלוטין אך כלמודי ניסיון התגייסנו כולנו ל'כוננות הגשם' – חיזקנו את יריעות האהלים וחפרנו תעלות ניקוז סביבם.
שיהיה, אמרנו לעצמנו, אבל נראה שבכך רק זירזנו את בואן של טיפות הגשם שהחלו להתדפק על יריעות האהל. עד מהרה הלכה והתחזקה הסופה שטלטלה אותנו ותרמה לחריקות הצורמות. כולנו נדחסנו לתוך האהל, מנסים לשמור על קור רוח אך באותה עת מדמיינים לעצמנו כיצד כל רגע הולך האהל להתעופף.
"קולות הרעמים המתנפצים בחלל מרעיד את מיתרי הנשמה", כך כותב אני ביומני, "המתח מורגש באוויר. אורית נשמעת מודאגת ואנו משתדלים להרגיעה. לילה קשה עובר עלינו. נראה כי חלק מחברי המשלחת סובל מתשישות. אפילו אצל יהודה הנמרץ אני מזהה סימני עייפות".
גם אצלי…
נראה שאנו מתקרבים לנקודת שבירה. ומה הפלא? לאחר שבועיים של טלטלות, שיטפונות, חרדות ולילות שינה בתאי הרכבים, קיווינו לזכות בתקופת רגיעה כדי שנוכל להשלים את המשימה ואף ליהנות במקצת מנופי המדבר ומרחביו. קיווינו לכך בכול מאודנו, אך זו מאנה לבוא.
למחרת, ביום שבת 1.3 התעוררנו בהתאם למתוכנן בשעה 06.00 אך נותרנו מכורבלים בינות לשמיכות. בלתי אפשרי היה לצאת מהאהל. הכול היה קפוא. לבסוף, ביוזמת יהודה יצאנו שנינו כדי לחמם מים במדורה ולהכין תה וקפה לחבר'ה. תוך כדי כך החלו האנשים להתאושש, לגמו אט אט מהמשקה והמתינו להופעת השמש. מיד כשהחלה זורחת הופיע עייד עם שניים מחבריו והביא עמו כמובטח חלב כבשים אותו ייעדנו להרתיח בארוחת הבוקר.

חברינו לעבודה

את הארוחה ביקשנו לאכול ליד גבי המים שבנקיק 'עין שאללה'. עודנו דנים ברעיון, הגיע בנו וטרף את הקלפים. בפנים קפואות נכנס לאהל והודיע כי עקב הקור העז השורר בחוץ והאדמה הרטובה והבוצית החליט לוותר על החפירה בעין – שאללה ולהתחיל לנוע חזרה צפונה.
נראה לי כי איש לא גילה סימני אכזבה. לאור המצב הייתה זו החלטה מתבקשת. תוך זמן קצר פרקנו את האהלים והעמסנו את הציוד על הרכבים. נפרדנו לשלום מעייד וחבריו המאוכזבים, אשר פוצו כמובן בדמי בטלה 'יומית'  בתוספת מנות קמח, סוכר, קפה ותה. בטרם עזבנו את המקום עצרנו ליד נקיקו העמוק והמרשים של עין שאללה והשקפנו לעבר גביו המלאים. משאת נפשנו הייתה לרדת אליהם לביקור קצר, אך מיד נגנז הרעיון. ידענו כי יום ארוך לפנינו וחסר לנו מידע כלשהו באשר למצבם של דרכי העפר וכיצד שרדו לאחר הגשמים העזים.
בדרכנו, עצרנו ליד אחד האתרים המרשימים בקרבת 'עין פוקיה' כדי להשלים מספר בדיקות וצילומים ובשעות הצהרים המשכנו לנוע. כפי ששיערנו הייתה הדרך משובשת ביותר, האדמה רטובה והחמדות טובעניות, מה שהביא לשרשרת 'התברברויות' בדרכי העפר העקלקלות. בהמשך עלינו בדרך מקרה על כביש בלתי מוכר שהובילנו בסופו של דבר אל נחל סודר. בשעה 15.00 הגענו לצומת המיתלה ולאחר הפסקת צהרים חפוזה המשכנו צפונה בכיוון ביר חסנה. הגשם שירד עלינו כל הדרך לא עצר בעדנו מלסייע בחילוצו של רכב צבאי שסטה מדרכו עקב תקלה ונתקע במדרון.
בשעה 19.00 נכנסנו לאל עריש. אט אט השתרכנו ברחובות העיירה הצפופה כשדרכנו נחסמת כל העת בעגלות, חמורים ועדרי בקר. אין פלא שאיבדנו תוך כדי כך את יהודה שנהג בג'יפ שלפנינו. למרבה המזל המתין לנו הלה ביציאה מאל – עריש. הודינו לאל והמשכנו לנוע כברת דרך נוספת עד שנאלצנו לעצור עקב תקר בצמיג הגרר. הוצאנו 'ספריי' וניפחנו. תוך כדי כך הבחנו כי בג'יפ דולק רק פנס קדמי אחד. נטשתי את הלנדרובר ומצויד בפנס כיס הצטרפתי לצוות הג'יפ. כך המשכנו  לנוע בעודי מוציא ידי מהחלון ומאותת בפנס. למרות הכול, ואולי דווקא, שרתה בקבינה הדחוסה אווירה משעשעת. כולנו היינו עליזים ופצחנו בשירה. היה שמח ופשוט התפרקנו מכל המתח שהצטבר. יהודה הנאבק בשינה ליד ההגה, אני התקוע עם פנס, אורית ועדנה הנמרצות – כולנו השתוללנו וצחקנו ואילו מיכל ישנה למחצה. הגשם לא פסק לרגע. נסענו במהירות מחשש שניתקע כאן באיזה שיטפון…