זריחה בג'בל קתרינה

את הזריחה הזו לא אשכח לעולם.  כה ציפינו לה ועתה היא מתממשת. אט אט כמתגנב, מגיח אור חיוור העולה מבעד לרכסים  שממול. ההרים הפרושים לרגלינו, על מדרונותיהם הכהים, משלים בלאט את מעטה האפלה האופפת אותם ומחליפים את גווניהם לאפור חיוור. עוד רגע וגוון כחלחל מתפשט ומשתלט על קו האופק . אלומת מכחולים נשלחת לעבר השלוחות המוארכות  הנצבעות בזו אחר זו. 
עתה מגיעה הזריחה לשיא יופייה. הצבעים העדינים, המרחבים, השקט והשלווה – הכל חודר ומפעפע בתוכך, מתפזר ברמ"ח אבריך, מתפשט בעורקים, בנימי הדם הדקים ואופף את קורי המחשבה.
לשבת ולשתוק. לעצור את הנשימה. לנצור את המילים. כל אוושה מפרה את הדממה הנצחית, כל רחש מחספס את דקות התחושה, פורם את חוטי הכמיהה הנמשכים ממך אל  מרחבי הקדם.
יושבים ושותקים. מנסים להנציח את הרגע, להכיל את המראות, לקלוט את הדומייה, לחוש את עצמת הבריאה, את אפסות האדם. לגעת בשרשי צמיחתה של האמונה. להישאר תקוע, תלוי בין הבראשית והנצח.
אבל הרגע ממאן לעצור. כדור השמש מתרומם לאיטו, צובע את האופק בגוון אדמדם חיוור ההולך ומתפשט, הולך ומאדים ופורץ בשלהבת המשלחת קרני פז לעבר הפסגות ושוטפת ראשיהן בצבעי ארגמן עזים. 
אתה מרותק אל הנוף, מהופנט, ממוגנט. אתה משתוקק להתחבר, להתמזג ולהישטף אליו, להיסחף במערבולת הגוונים, להיצרב בלשונות האש, להיטמע בנקיקי הצללים – להיות סלע, להיות אופק. 
ומנגד, ימשיך העולם לסבוב במעגלו. עוד רגע וכדור השמש יישק לקו האופק ויתגלה במלוא זהרו. אור נגוהות יופץ לכל עבר ויתפזר בחלל. אט אט יחווירו הצבעים, אט אט יידחקו המראות ויימוגו. עוד רגע והחיזיון נעלם. היה כלא היה. 
משך שעה ארוכה נמשיך לשבת מרותקים, מנסים לספוג ולעכל את מה  שנגענו בחושינו, מבקשים לדחות ככל שניתן את הקץ ולהקהות את המעבר אל הרגע שלאחרי.