מבצע עובדה

רקע  היסטורי
באפריל 1935 יצא דוד בן-גוריון חבר ההנהלה הציונית עם חבריו ברל כצנלסון, משה ששון, אליהו אילת ובני משפחתו לביקור ראשון במפרץ אילת. בהגיעם, סיירה החבורה באזור ולנה בעקבה ולמחרת, ביומו השני של חג הפסח, יצאה על גבי סירה לביקור בתחנת המשמר המנדטורית – אום רשרש.

בן גוריון בסירה מעקבה לאום רשרש 

שנתיים קודם לכן, בחודש פברואר 1933 הוקמה תחנה זו על ידי הבריטים בראש מפרץ אילת במטרה להשלים את שרשרת משטרותיהם בערבה. כאן, ליד המפרצון הקטן הקימו תחילה מספר אוהלים ועם הזמן החלו לעסוק בבנייתן של בקתות החמר הגדולות כדי לאכלס בתוכן את אנשי הצוות. 
נראה כי בן-גוריון נהנה ביותר מהשיט במפרץ ומהנוף המרהיב, אך ללא ספק נשואות היו מחשבותיו אותה שעה אל האופק… הציוני.  נישא על כנפי חזונו, ראה בעיני רוחו כיצד מתפתחת כאן עיר גדולה ומשגשגת, חובקת נמל דיג ומסחר ולצידה שדה תעופה גדול.

בן גוריון ופולה מול "אום רשרש"

נלהב מסיורו, החליט בן-גוריון לשתף בחזונו זה את השופט לואיס ברנדייס, ממנהיגי הציונות בארה"ב. בתזכיר ששלח אליו הדגיש את הצורך להתיישב במפרץ עקבה  וניסה לשכנעו כי הנגב חייב להוות מטרה עיקרית במאמצי ההתיישבות בארץ.  "יש ערך כלכלי ופוליטי ממדרגה ראשונה להקים כאן, מהר ככל האפשר, יישוב יהודי, על מנת ליצור עובדה קיימת",כתב.

תריסר שנים חלפו מאז ובחודש פברואר 1947 החליטה ממשלת בריטניה להעלות לדיון בארגון האומות המאוחדות את בעיית ארץ ישראל. הנטל הכלכלי על קופת הממלכה, פעילות המחתרות כנגד סממני השלטון בארץ שגרמו לאבדות קשות בנפש וברכוש וגורמים נוספים הביאו ליצירת דעת קהל שלילית בבריטניה שקראה תגר על המשך שלטון המנדט בארץ.
עצרת האו"ם שדנה בנושא הקימה וועדת חקירה עליה הוטל לבחון מקרוב את המצב בארץ. לאחר סידרת סיורים, מפגשים ודיונים ממושכים, הגישה הוועדה לעצרת את המלצותיה לחלוקת א"י לשתי מדינות. בעוד שהצעת הרוב קבעה כי מרבית שטחו של הנגב בואכה אילת ייכלל במדינה היהודית גרסה הצעת המיעוט כי יש להשאיר בידי הערבים את חלקו הדרומי של הנגב.

ב 29 בנובמבר 1947, בתום חודשי מאבק בזירה המדינית, התכנסה עצרת האומות המאוחדות והחליטה ברוב מכריע של יותר משני שלישים לאמץ את הצעת הרוב . הנגב, בהתאם להחלטה זו, אמור להישאר בידי המדינה היהודית. דבר זה יאפשר יצירת קשר אל מפרץ אילת ואל ים סוף. עם זאת לא היה בהחלטה פורמאלית זו כדי להבטיח את מימוש ריבונותנו בשטח והיה ברור לכולם כי ההכרעה תיושם במישור הצבאי.
כצפוי דחו מדינות ערב את החלטת העצרת ופעלו לביטולה. משלא עלה הדבר בידם התכנסה הליגה הערבית בדחיפות והחליטה לשלוח לארץ 'צבאות-הצלה' מארצות שכנות במסווה של מתנדבים. וכך, בנוסף לפעילותן של כנופיות הטרור הפלסטיניות כנגד היישוב היהודי, החלו אלפי המתנדבים לפגוע ביישובים ובצירי התנועה בארץ.
כל אותה עת נושא היה בן גוריון עיניו דרומה – אל הנגב ואל בבת עינו אום-רשרש.
כבר בינואר 1948, בעיצומן של התקפות ערביי הארץ והכנופיות על יישובי הצפון, על גוש-עציון ועל השיירות העולות לירושלים נתבקשו שמעון פרס, אשר בן-נתן ואלחנן ישי להכין תכנית לכיבוש הנגב ואילת. תכניתם, שהוגשה לבן גוריון, התבססה על ריכוז כוחות ביישובי הנגב הצפוני ובמפעל  האשלג בסדום אשר ינועו דרומה בתנועת מלקחיים. הם הציעו אף לשקול את האפשרות להעברת חיילים במטוסי תובלה ואף להסתייע באניות שתגענה לאילת סביב יבשת אפריקה. אולם תכנית זו שנבחנה מכל צדדיה לא הגיעה לכלל מימוש בעקבות הכרזת העצמאות.

הקמת המדינה ב 14 לחודש מאי, פלישת צבאות ערב למחרת היום והתפשטות הקרבות לאזורי הארץ השונים דחו את שחרור הנגב למועד מאוחר יותר. המאבק על ירושלים ופריצת הדרך אליה נמצאו עתה בעדיפות עליונה ומירב המאמצים הצבאיים הופנו אליהם.
עם זאת, בצד הקרבות עקובי הדם נותרה בעינה חרדתו של בן גוריון לגורל הנגב. גם ברגעי המשבר הקשים, בעת המצור שהטיל הצבא המצרי על הנגב וגרם לניתוקו,  כאשר התגלו סימני ספקות בדבר יכולתם של נקודות יישוב לעמוד בהתקפות ובלחץ האדיר של המצרים, הייתה רוחו האיתנה מחזקת את הלוחמים בהדגישו את משמעות עמידתם: "אינכם מגינים כאן, לא על תל אביב ולא על היישובים, אלא על אילת", כך אמר.
בחודש ספטמבר עלתה וצצה סכנה חדשה לעתידו של הנגב. היה זה בתקופת ההפוגה השנייה כאשר מועצת הביטחון מינתה את הרוזן ברנאדוט כמתווך בניסיון למצוא הסדר לסכסוך. תוך זמן קצר גיבש הרוזן את המלצותיו שכללו צמצום דרסטי של שטח המדינה היהודית שתוגבל למישור החוף ולגליל המערבי בעוד השטח הנותר יועבר למדינה הערבית. הוא אף הצליח להשיג תמיכה בריטית- אמריקאית בעקרון לפיו הנגב כולו יהיה בשליטת הערבים.
ב- 17 לספטמבר הגיש הרוזן את תכניתו לאו"ם אבל כבר למחרת היום נרצח על ידי אנשי לח"י. למרות הרצחו הפכו המלצותיו  למעין צוואה מדינית כאשר החמורה מביניהן הייתה הוצאתו של הנגב מתחום מדינת ישראל ומסירתו לידי הערבים, המלצה שהושפעה ללא ספק מעובדת ניתוקו והיותו נצור על ידי המצרים.

משהבין יגאל אלון מפקד הפלמ"ח שמונה לא מכבר למפקד חזית הדרום כי  גורלו של הנגב מוטל עתה על כף המאזניים, הזדעק ותבע מבן גוריון להעביר בדחיפות כוחות נוספים לנגב ולמקד את המאמץ הצבאי בחזית הדרומית. לא קלה הייתה החלטה זו שמשמעותה דילול כוחות בגזרות אחרות בארץ שהיו נתונות להתקפות, אולם בסופו של דבר, לאחר דיונים ולבטים, ניתן האישור לכך. עד מהרה רוכזו כוחות אלו והופעלו במבצעים החשובים שסללו את הדרך למבצע עובדה: במבצע יואב שהחל בחודש אוקטובר נפרצה הדרך לנגב, נכבשה באר שבע ובסדרת קרבות הכרעה כותר הכוח המצרי בכיס פלוג'ה. במבצע חורב שהחל ב 22 לדצמבר ומטרתו הייתה להשמיד את בסיסי הצבא המצרי בארץ ולגרש את כוחותיו מעבר לגבול הבינלאומי, שולבו חיילות היבשה, האוויר והים. במהלך המבצע טוהר השטח שבין באר שבע וניצנה. כוחות צה"ל פרצו לתוך סיני, כבשו את מתחמי אבו עגילה ואת שדה התעופה באל עריש ואיימו לנתק את כוחות הצבא המצרי ברצועת עזה ממפקדותיהם בסיני. בעקבות הצלחת המבצע וסכנת הניתוק ביקשה מצרים מישראל לפתוח במשא ומתן על הסכם שביתת הנשק בין שתי המדינות.
ב 12 לחודש ינואר החלו להתקיים השיחות ברודוס ונמשכו במשך שבועיים עד לחתימתן הסופית. ימים ספורים לאחר מכן נסוגו כל הכוחות המצריים אל מעבר לגבול הבינלאומי ועימם חיילי ומפקדי החטיבה המצרית שהיו מכותרים ב'כיס פלוג'ה'.
תוך כדי השיחות עם המצרים נתקיימו במקביל מגעים עם הירדנים בניסיון להגיע עימם להסכם דומה, אך אלה גילו נוקשות ותבעו  לקבל לידיהם את הנגב כולו. עמדה זו נבעה מהעובדה כי במהלך הקרבות ניצלו את המצב ,החדירו כוחות לאזור הר חברון והקימו לאורך הערבה שורת משלטים מבוצרים שאוישו בידי גדוד ירדני. עתה באו וטענו כי בניגוד אליהם, אין למעשה כל נוכחות ישראלית באזור זה. משלחת ישראל לשיחות, מודעת לחומרת המצב, הזדרזה לשלוח בתגובה מברק בהול לארץ: "הפכו את אילת לעובדה!"
לממשלת ישראל לא נותרה ברירה זולת החלטה על יציאה למבצע הבא שינציח את נוכחותנו ושליטתנו על מרחבי הדרום ואילת.

מבצע עובדה

ההכנות למבצע

 כשהחלו בתחילת 1949 במטה חזית הדרום בתכנון המבצע התגבשה ההבנה  כי בנוסף  לציר הערבה המשמש כציר הגישה היחידי לאום רשרש, קיים צורך בהכשרת תוואי נוסף שיאפשר תנועה בלתי גלויה ומרוחקת מהכוח הירדני. על אבי זכאי, קצין הסיור של חזית הדרום, ועל קמ"ן חטיבת הנגב דוד ניב, הוטלה המשימה לבדוק את האפשרות לחצות בכלי רכב את הר הנגב בכוון דרום. ואכן, סיור מכין שכלל 5 רכבים יצא מבאר שבע, חלף על פני הר רמון והגיע דרך בארות עודד ונחל ערוד עד לוואדי פארן. סיור זה הוכיח כי ניתן יהיה להעביר בתוואי האמור כוחות ממונעים, תוך ביצוע עבודות הנדסה ופריצת מכשולים קרקעיים.
הסיור לא המשיך דרומה, אולם בהסתמך על מפות וצילומי האוויר נקבע כי מכאן ועד לקירבת אילת לא יתעוררו קשיים מיוחדים לתנועת כלי הרכב. רק הקטע האחרון, הכולל ירידה מהרמה הגבוהה אל מפרץ אילת, הוערך כבעייתי ביותר למעבר רכוב והדבר יצריך בדיקה נוספת בשטח.
בהתאם לכך התגבשה בראשית חודש פברואר תכנית כללית שעיקריה היו:
א. חטיבת גולני תתקדם מבאר שבע דרך מעלה העקרבים ותנוע לאורך הערבה לעבר מפרץ אילת.
ב. חטיבת הנגב- פלמ"ח תנוע בתנועה חשאית דרומה דרך הר הנגב ותכשיר שדה נחיתה באזור בקעת עובדה. חלק מהכוחות  יוטסו אליו וינסו לאתר דרך שתאפשר את המשך תנועת החטיבה לעבר אום- רשרש.

לקראת המבצע הוחלט להוציא סיור נוסף לאזור אילת כדי להשלים פרטים לגבי ציר התנועה של חטיבת הנגב ולבדוק, בהתאם לדרישת חיל האוויר, את כשירותו של השדה שיאותר לנחיתת המטוסים. בסיור שיצא ב- 20 לפברואר עליו פקד שמחה שילוני, מפקד "חיות הנגב", השתתפו סיירים ואנשי מודיעין של חטיבת הנגב וכן קצין שדות התעופה של חיל האוויר.  משהגיע הסיור לבקעת עובדה, התברר כי זו אינה כשירה להנחתת מטוסים ולפיכך פנו מערבה לעבר בקעה מישורית ושטוחה שכונתה בקוד בשם "שדה אברהם". בדקו אנשי חיל האוויר את השדה, מדדו בצעדים את אורכו ואישרו את  תקינותו.
רצה הגורל ועוד במהלכו של הסיור, ב 24 לפברואר, נחתם סופית הסכם שביתת הנשק עם המצרים. עתה, משנותר בחזית הדרומית האויב הירדני בלבד, הוחלט במטה החזית לנצל עובדה זו ולזרז את ההליכים לכיבוש אילת. אם כבר נמצא הסיור באזור, אמרו, מדוע שלא ידרים עד כמה שניתן ויבדוק את המצב בשטח?
מיד עלו קצין האג"ם עמוס חורב וקצין המודיעין זרובבל ארבל על פייפר וטסו לשדה אברהם. כאן נפגשו עם אנשי הסיור והדרימו עימם עד לקירבת עין נטפים. בהגיעם ירדו מהרכבים והחלו להתקדם רגלית כדי לצפות לעבר 'מוצב הצוק' בהר יואש המאויש על ידי כוח ירדני. חשיבותו של מוצב זה בהיותו שולט על דרב אל-חאג' – דרך החוגגים הקדומה היורדת לאילת.

הר יואש ( מוצב הצוק ) 

לרוע המזל התגלה הסיור  ע"י בדואים מקומיים שדיווחו על כך לירדנים. מיד התקבלה פקודה ל"קיפול זנב". אנשי הסיור מיהרו לחזור ובהגיעם לבאר שבע דווחו על תוצאותיו למפקד החזית. יגאל אלון, שחשש כי הירדנים יתגברו מיד את כוחותיהם בשטח וכי "בן גוריון עלול לעצור את המבצע", לא הסתיר את זעמו על גילוי הסיור ואף הטיל עליהם את האחריות במקרה של כישלון המבצע.
אותו יום פוזרו הסיירים בין היחידות השונות וכבר למחרת בבוקר בתאריך 5 למרץ החל המבצע להתגלגל.
בפקודת המבצע נקבע כי כוח מחטיבת  גולני הכולל גדוד ממונע, 4 מחלקות חי"ר ונשק מסייע, יתקדם בשלב ראשון בציר הערבה עד לאזור עין ע'דיאן (יטבתה). במקביל ינוע כוח מחטיבת הנגב- פלמ"ח, שיכלול 2 פלוגות רגליות, 2 מחלקות ג'יפים ונשק מסייע  דרך מרכז הנגב ויגיע עד לצוקים השולטים על מפרץ עקבה.  באשר לשלב האחרון – השתלטות על אום- רשרש, נאמר כי זה יבוצע בהתאם להתפתחויות בשטח.
עקב החשש הכבד כי עימות צבאי בין צה"ל לבין הלגיון הירדני ומפקדו הבריטי יוביל להתערבות צבאית בריטית ובגלל הרצון שלא להתגרות במצרים, עמם חתמנו זה עתה על הסכם שביתת הנשק, הוטלו בפקודת המבצע מגבלות חמורות ביותר על המפקדים. הפקודה עליה חתם סא"ל יצחק רבין, קצין המבצעים של חזית הדרום  הדגישה את הסייגים הבאים:  
1. אין להיכנס בקרב עם מוצבי אויב על מנת להתקדם או לתפוס נקודות שליטה. למפקדים נאמר כי במקרה של היתקלות, יש לנתק מגע ולבצע עקיפה לצורך ביצוע המשימה.
2. אין לעבור בכל מקרה את הגבולות המדיניים: א"י – מצריים, א"י – עבר הירדן.

מהלכי המבצע
שלב א. תנועה לקראת מגע (ראשון- 6.3  עד רביעי- 9.3)
ביום ראשון, יממה לאחר יציאתה מבאר שבע הגיעה חטיבת 'גולני' למעלה העקרבים. אותו יום נאלצו נהגיה להתמודד עם הירידות התלולות והפיתולים החדים שהקשו על תנועתה ורק לעת ערב הגיעו לעין חוסוב (חצבה). למחרת נעה החטיבה בתוואי הערבה וחייליה תפסו את המשלט בעין-וויבה (עין יהב) שנעזב על ידי הירדנים. ביום שלישי  הגיעו לפאתי עין אל עאמר, מקום שנשלט על ידי מחלקת לגיון. כוח מחטיבת גולני ביצע איגוף ממזרח ואילץ את הירדנים לסגת. לעת ערב הגיעו כוחות נוספים לביר מליחה (באר מנוחה) ותפסו משלטים באזור.

חיילי גדוד 19 (גולני) –  במבצע עובדה  (באדיבות ארכיון הפלמ"ח)

ביום רביעי הגיעה פלוגת הסיור של החטיבה לקרבת המוצב הירדני ע'רנדל שמצפון לעין-עדיאן. אש עזה שנפתחה לעברה חסמה בפניה את המעבר. מטה החטיבה מצא עצמו בדילמה קשה. פקודת המבצע הרי הורתה, באופן חד משמעי להימנע מהתנגשות יזומה עם הכוח הירדני. כיצד אם כן ניתן להתקדם ללא תקיפת המוצב.
נו, מה עושים ?
'מבלפים' – עושים כאילו…
ואכן, בהתייעצות בין מאיר עמית מפקד גדוד 19 לבין מוסה פלד מפקד פלוגת הסיור שהתקיימה לקראת ערב התגבשה תכנית הטעייה שתכליתה יצירת רושם על האויב – אנחנו לא נתקוף אבל נפעל 'כאילו' מתכוננים לכבוש את המוצב בכוחות גדולים.
וכך, במשך הלילה רוכזו כוחות החטיבה בקרבת המוצב וביצעו 'הכנות לתקיפה'. "בלילה מטפלים ברכב וזה עושה רעש…" סיפר מוסה פלד. "אנחנו דיברנו באלחוט מתוך מגמה שהם ישמעו אותנו…" הוסיף מאיר עמית.
אותה שעה, לרגלי הר קטורה, צפונית לעין ע'דיאן, התפתחה תקרית נוספת. כוח ירדני, חמוש בתותחי נ"ט ובמרגמות ביצע מארב ופתח באש לעבר יחידה מגולני. זו ביצעה תנועת איגוף אל עורפו של האויב שנאלץ לסגת לעין-ע'דיאן.
בשעות הערב המאוחרות של יום רביעי ( 8.3) התכנסו מפקדי גולני  והחלו לעסוק בהכנות לקראת המתקפה שתבוצע למחרת על הכוח הירדני בעין ע'דיאן החוסם  את המשלטים החוסמים  את  נתיב תנועתם לעבר אום רשרש.

במקביל, החלה חטיבת 'הנגב', לחצות את הנגב המרכזי ונעה דרומה, בהשאירה מאחור את פלוגת החוד של ברן, פלוגת החוד האמורה לטוס ישירות על ציודה לשדה אברהם. כל אויב לא ניצב בדרכה. לעומת זה, נאלצה החטיבה להתמודד עם תנאי שטח ועבירות קשים שהכבידו על תנועתה.

          חטיבת הנגב נעה דרומה  (באדיבות ארכיון הפלמ"ח)     

ביום ראשון  הגיעה יחידת החלוץ של חיל האוויר שנעה עצמאית אל שדה אברהם והתחילה להכשיר את השדה לנחיתת מטוסים. משסיימה את מלאכתה דיווחה כי המשימה הושלמה.

מטוס תובלה בשדה אברהם (באדיבות ענף היסטוריה, חב"א) 

אותו יום התקדם הכוח העיקרי בציר בארות- עודד ונחל ערוד עד לנחל פארן וביום שני הגיע לאזור שדה אברהם. ביום שלישי בשעה 02.00 נחתה הפלוגה המוטסת של ברן בשדה אברהם ועם אור ראשון עלו על הג'יפים שהביאו עימם והתקדמו לעבר שטח הכינוס בבקעת הסעיפים. בתום התארגנות קצרה התפזרו צוותי הסיור בשטח והחלו בבדיקת צירי מעבר אפשריים לרכב אל מפרץ אילת. יומיים תמימים הסתובבו הסיירים באזור, בדקו כל פינה וחיפשו נתיב אפשרי אך לשווא. הפרשי הגובה  בין הרמה הגבוהה ועמק הערבה המגיעים ל 800 מטר יצרו מתלולים, נקיקים צרים ומפלים שסיכלו כל אפשרות למעבר רכוב. מאוכזבים שבו בערב לשטח הכינוס ודיווחו על כך לברן.
ביום רביעי ( 9.3) בשעות הערב נתכנסו המפקדים להערכת מצב ובסיומה הגיע מפקד החטיבה נחום שריג למסקנה כי ההתקדמות אל מפרץ אילת תוכל להתבצע רק באמצעות תנועה רגלית. לאור זה הוחלט לשגר כבר למחרת את פלוגת החוד בפיקודו של ברן לעבר 'מוצב הצוק'תוך כוונה להשתלט עליו ולהמשיך לעבר אום-רשרש.

שם, בעין ע'דיאן שבערבה, כמו כאן ברמות הסמוכות לבקעת הסעיפים רוכנים בשעה מאוחרת זו מפקדים משתי החטיבות השונות על מפות המבצעים ושוקדים על פרטי תכניות התקיפות.
האם תצלחנה? מי יודע. ואולי כבר מחר תיפול ההכרעה והמשימה תושלם?
איש לא פילל כי באותו לילה הכול ישתנה וכל התכניות תיגנזנה. הייתה זו שעת חצות כאשר נקלטה לפתע תשדורת ירדנית על ידי יחידת האזנה של 'גולני' לפיה הורה גלאב פחה, מפקד הלגיון הירדני, לפנות מיד את כל הכוחות הירדניים הפרוסים בערבה ובאזור אילת ולסגת לעבר עקבה. מסתבר כי התקדמותם המהירה של כוחותינו ופעילותם הנמרצת של חיילי גולני בביום התקיפה על מוצב ע'רנדל עשו את שלהם.

טבלת סדר תנועת הכוחות – שלב א.

שלב ב. קדימה אל המטרה (יום אחרון: חמישי 10.3)
על מנת לאמת את הדיווח שהתקבל, יצא בבוקרו של אותו יום מטוס 'פייפר' לסיור אווירי ובו דוד ניב קצין המודיעין של חטיבת 'הנגב'. בשעה 09.00 דווח ניב למטה החטיבה כי האויב אכן נמצא במגמת נסיגה. שעה קלה לאחר מכן בישר כי מוצב 'הצוק' נראה  ריק ונטוש. "גם אום-רשרש נראתה עזובה ושוממה ובכל שטחה של אילת לא ראינו צורת אדם", אמר.
מיד הועברה הוראה ממטה החזית למפקדי שתי החטיבות  לפתוח בתנועה מהירה לעבר מפרץ אילת. על חטיבת 'גולני' הוטל להתקדם מעין ע'דיאן  'עם כוח קל'  ולהשתלט על משטרת אום-רשרש. לעומתה, קיבלה חטיבת 'הנגב' הוראה להגיע עד לצוקים השולטים על המפרץ, ושם להיעצר.

מבלי אומר ניתן אות הזינוק והרסן שוחרר. מרגע זה ואילך הפכה 'ההתקדמות' למרוץ סמוי.
מי יקדים?
מי יניף?
מטה גולני כמרקחה. כולם החלו להיערך למשימה והוראות מפורטות כבר הועברו לפלוגת הסיור, אולם שדר נוסף שהגיע בשעה 11.30 גרם אכזבה למפקדיה. "המתינו עד שייווצר קשר עם חטיבת הנגב", נאמר בשדר, "וודעו שהגיעו לצוקים שמעל המפרץ, ורק אז צאו לאום-רשרש והחזיקו בה". שדר זה בא להפיג את החשש שנוצר כי ללא קשר תקין עלולה להיווצר היתקלות בלתי צפויה בין שני הכוחות השונים השועטים לעבר אותה מטרה. 
מסתופפים להם אנשי הסיור למרגלות הדקלים ומצפים לפקודת התזוזה. בינתיים מעביר מוסה פלד, מפקד הפלוגה לחייליו הנרגשים הוראות מפורטות למקרה היתקלות. חלקם חסרי סבלנות, כבר עולים על הג'יפים וממתינים…
הנה, ראו, אנו מוכנים.
עוד שעה- שעתיים, מקסימום  שלוש, נגיע אל  המפרץ,  נניף את הדגל…
גולני  גולני  שלי !

אותה שעה מפוזרים היו סייריו של 'ברן' בשטח ההררי, עסוקים עדיין בניסיונות נואשים לאתר ציר מעבר לרכבים לעבר אום רשרש. תוך כדי כך נחת פייפר בבקעת הסעיפים  ובו המח"ט נחום שריג.  "ברן, אסוף מהר את הפלוגה ורוץ מהר לאום רשרש..." האיץ בברן והסביר כי  האויב נטש את המוצבים,  " רק תזהר שלא ליפול במלכודת "…
"נחום החזיק חבילה בידו ", מספר ברן,  "החל להתיר אותה ואמר: "הבוקר התברר לנו ששכחנו להצטייד בדגל הלאום, אך מצאנו עצה – אילתרנו: פועה מזכירתי לקחה סדין , תפרה במרכזו כוכב כחול דמוי מגן דוד שהורידה מתיק עזרה ראשונה של חיל האוויר ומשני צידיו ציירנו בדיו שני פסים. קבל את הדגל ודיר באלאק  אם לא תגיע ראשון ותתלה אותו באום רשרש !
– אעשה כמיטב יכולתי, עניתי."
ברן טיפס בזריזות על הפייפר ובעזרת הטייס החל לאתר את החוליות השונות שהסתובבו בשטח. במשך שעה ארוכה חלף המטוס מעל ההרים, הצוקים והקניונים, כאשר התגלתה אחת החוליות, נזרקה לעברה שקית חול ובה פתק המורה לה לחזור מיד לנקודת הריכוז.
"התרגיל חזר על עצמו", ממשיך ברן, "כשהשקיות נגמרו זרקנו את תיק העזרה הראשונה…"
משסיים הגיע ברן אל נקודת הריכוז, העלה חלק מאנשי פלוגתו על הקומנדקרים והחל לנוע דרומה עד לקצה דרך העפר בנקודת גבול 728. כאן הורה לנהגים לחזור על עקבותיהם כדי לאסוף את שארית פלוגתו שנשארה מאחור בפיקודו של חיים גורי. ללא שהייה מיותרת פתח עם אנשיו בצעידה לעבר עין נטפים, ממנו עולה שביל תלול אל דרב- אל-חאג'.
היה זה יום חם במיוחד שהקשה ביותר על העלייה. וכך מתאר ברן בספרו את הטיפוס בשביל זה:
"הלכנו ברגל… היינו עמוסים לעייפה בתרמילים ובהם מזון, שמיכות, בגדים ופלג אוהל. בנוסף לנשק האישי נשאנו עמנו שפע של תחמושת. כל חייל נשא על צווארו שרשרת כדורים למקלע המ.ג. חלק מהחיילים נשאו בידיהם פחים ובהם ביסקוויטים… נחנו ליד  המעיין וגם הרווינו בו את צימאוננו. לאחר חמש עשרה דקות של מנוחה יצאנו במעלה אל ראס אל נקב. אמנם התכוננו למבצע במסעות מזורזים כשגבנו עמוס משא, אך התנאים עתה היו קשים פי כמה. שמש קופחת ושרב כבד חברו נגדנו. רווחים נפתחו בשורה העורפית. עצרתי כל מספר דקות עד שהרווחים נסגרו. הגרונות היו ניחרים, השפתיים סדוקות וקצף לבן נראה עליהן. גופות הצועדים נטו חזק קדימה, המבט נעוץ באדמה.

העליה מעין נטפים   (באדיבות ארכיון הפלמ"ח)

המאמץ המתמשך מצץ מהאנשים כל חיות, עד שכשלו, ישבו, שכבו באשר הם על השביל. אנשי המאסף חלפו על פני השורה, בידיהם היו פחי ביסקוויטים. בקושי הרימו את קולם ושאלו: מיהו שזרק את פח הביסקוויטים? למי "אבדה" שרשרת כדורים?… השקינו את הנחשלים, הורדנו ממשאם, עודדנו אותם להמשיך במאמץ… עוד מעט מגיעים לפסגה!  היכונו למאמץ האחרון – חיזקו ואימצו, עוד משיכה אחת והגענו.   חידשתי את הצעידה, הגענו לאוכף שבו חוצה הכביש הבא מראס אל נקב המצרית ויורד לכיוון אום רשרש".
בכוחות אחרונים הגיעו החיילים אל קצה המעלה. שם, בשולי דרך החוגגים יעצרו עייפים ותשושים למנוחה. דרך רבה לפניהם אבל רוחם איתנה.
עוד  עשרה   קילומטרים … נגיע לאום-רשרש…   נניף את הדגל…
אנו אנו הפלמ"ח.

 כי בתחבולה תעשה
ובינתיים, בעין ע'דיאן, בסמוך לג'יפי הסיור המאובקים של 'גולני' ממתין המ"פ מוסה פלד בקוצר רוח. שלוש שעות כבר חלפו והם עדיין תקועים כאן כמטחווי קשת מהמטרה. רק עוד 40 קילומטרים וזהו…
דרוכים הם כקפיץ, אך מנועים מלשעוט קדימה. "יש להמתין עד שייווצר הקשר עם חטיבת הנגב…", כך נאמר בפקודה, אולם מה לעשות וכל ניסיונותיהם ליצור קשר עם מפקדיה עולים בתוהו…
'איפה הם לעזאזל, לאן נעלמו?  כאילו פערה האדמה את פיה.'
והיכן  הם באמת?
לא להאמין. אותה עת מכונסים קציני המטה של חטיבת 'הנגב' בתוך שלושה ג'יפים כשהם שועטים מערבה… עומדים לחצות את הגבול המצרי.
לחצות את הגבול? מה להם ולמצרים?
מסתבר כי מפקדי החטיבה נוכחו כי המסע הרגלי של ברן ופלוגתו מתעכב יתר על המידה ודרך מתישה וארוכה עוד לפניהם. החליטו אפוא לקחת יזמה. הבה נעשה מעשה, אמרו לעצמם.
אמרו ועשו. יהא זה ברוחו של השיר עליו חונכו: "איך הפלמ"ח על כל מכשול הוא מתגבר". לא ממש ברוח הפקודה…
שינסו מותניהם, העמיסו על שלושה ג'יפים מצרכי מזון ושתיה מכל טוב, נדחסו לרכבים וחצו את  גבול שביתת הנשק. כעבור דקות מצאו עצמם  דוהרים במישורים הפתוחים לרווחה של 'בקעת הירח' לעבר תחנת המשטרה המצרית בראס אל-נקב.
"עצרנו בקרבת התחנה וירדנו מן הג'יפים", מספר עוזי נרקיס, קצין המבצעים החטיבתי, "קשרתי כפיה לבנה בראש מקל ונפנפתי בו בעוז. שום תגובה. החושות נדמו ריקות מאדם. התקרבנו עוד קצת והתחלנו קוראים בקול. אין עונה. לפתע צץ מבין הסלעים ערבי צהוב-שיער, בעל זקן עבות, לבוש בנוסח ערביי החוף. התברר שהיה זה אזרח ערבי מאל-עריש שמצא את פרנסתו כספק של מצרכים לאנשי הלגיון באום-רשרש ובעקבה. בו במקום הציע לעבור לשירותנו ולשמש ספק לצבא ההגנה לישראל…
– היכן שוטרי התחנה? שאלנו לבסוף.
– הם פחדנים, מסתתרים בין הסלעים.
– מי ממונה על התחנה?
-שוטר בדרגת סמל.
– וכמה שוטרים תחת פיקודו?
– שמונה.
– אנא בטובך, לך והסבר להם שבאנו במלאכות של שלום מטעם צה"ל.
הערבי צהוב השיער הלך לשדל את השוטרים המצריים שייצאו ממחבואם. אט אט החלו מגיחים מבין הסלעים, מזדקפים, מנערים את האבק ממעילי החאקי שלהם ומתקרבים. כולם היו מזוינים ברובים אנגליים. פניתי אל הסמל המבוהל בערבית וניסיתי להרגיעו: רוצים אנו לערוך כירה לכבודכם, אמרתי לו".

מטה חטיבת הנגב בבקעת הירח  (באדיבות אוצר תמונות הפלמ"ח)

וכך, 'לכבודו של הסכם שביתת הנשק' פתחו קציני המטה את קופסאות השימורים שהביאו עימם  וכבדו את  השוטרים  בפלחי  אננס ואגסים.  בתום ה'חפלה' ושתיית הקפה פנו למצרים ובקשו רשותם לעבור במחסום לעבר אום רשרש.
– ממנוע (אסור), אמר הסמל המצרי.
– מדוע?
– קיבלתי הוראה מאל-עריש כי על המחסום להיות סגור. אין לעבור דרכו.
– לא חייבים לפתוח. נעבור מימין… משמאל… הציעו.
– אז אין בעיה.

הסמל המצרי במשטרת ראס- אל-נקב (באדיבות ארכיון הפלמ"ח)

לחצו ידיים, נפרדו לשלום, עלו על הג'יפים, עקפו את המחסום ונכנסו חזרה לשטחנו. עד מהרה נתקלו בחיילי פלוגתו של ברן שזה עתה הגיעו מעין נטפים כשהם שרועים לצידי הדרך.
"וואלה, מה אתם עושים כאן?" הופתע ברן לראותם, " איך הגעתם לכאן?"
"סיפור ארוך, נספר לך אחר כך, ברן", השיב נחום בקצרה, " בוא תצטרף אלינו לנסיעה, נתקדם ונבדוק באם הדרך לאילת פנויה… העבר בינתיים את הפיקוד על הפלוגה לחיים גורי".

הירידה ב'דרב אל חאג' אל נחל שלמה

משטרת 'אום רשרש' – נובמבר 1949 (צילם משה קופמן)

כאן הצטוו לעצור. הרי כך נאמר בפקודה.
אבל "ראשונים תמיד אנחנו" –כך נאמר בהמנון הפלמ"ח…
מה עושים?
מתלבטים. אמת, הייתה פקודה כלשהי, אבל שם למטה, על החוף, קורצות להן הבקתות. וכי ניתן לעמוד מנגד?
קדימה!
כולם מזנקים לרכבים ותוך כדי תנועה זהירה ומאובטחת  מתקרבים למשטרה. בשעה ארבע אחר הצהרים ניצבים הג'יפים ברחבתה. ובעוד חיילי הסיור של 'גולני' ממתינים בקוצר רוח בעין ע'דיאן לחידוש הקשר ומתחילים לאבד את סבלנותם, מתארגנים אנשי הפלמ"ח להנפת הדגל.
את המעמד המרגש הטיב לתאר  ברן :
"קולו של נחום נשמע, 'אנחנו נחפה, ברן, מיכה וסשקה יטהרו'! זינקנו קדימה ונצמדנו לקיר. בחיפוי הדדי קרוב סרקנו את החדרים. הסתבר, כי משטרת אום-רשרש ריקה – ובידינו!  סימנו בהינף יד. השאר הגיעו בריצה. התחבקנו, לחצנו ידיים ולא ידענו כיצד לבטא את שמחתנו. 'ברנצ'יק, שלוף את הדגל!'- אמר נחום וניגש למוט הדק והעקום שניצב מיותם בפתח ה'חית'. הוצאתי את דגל הדיו מחולצתי וניגשתי לתורן. התורן היה ללא חבל. אחזתי בחבל שהיה קשור לדגל בשיניי, ואת ידי הרמתי על המוט, מוכן לטפס… אחדים ניגשו לתמוך במוט. אחרים עמדו מהצד ומיכה צילם. הייתי עייף מאוד, אך אזרתי כוחות וטיפסתי בקלות ובזריזות על המוט. נאחזתי חזק ברגליי וביד אחת, בשנייה השחלתי את החבל לטבעת וקשרתי אותה. זה לקח זמן. נאלצתי לאמץ את כל כוחותיי כדי להשלים את הקשירה. בקושי סיימתי והחלקתי מטה. לרגע השתררה דממת מבוכה. הכול חשו שזה רגע היסטורי, ולא ידענו כיצד לסיימו… ואז שאל סשקה: ו'התקווה'? הוא פתח, השאר הצטרפו, כשכולנו עוברים לדום".

הנפת דגל הדיו (באדיבות ארכיון הפלמ"ח)

באיחור של שעתיים הגיעו ג'יפי הסיור של 'גולני'. אנשי הסיור המאובקים  נעצרו בקרבת המשטרה.
– מי אתם?
– פלוגת הסיור של 'גולני', ומי אתם?
– "אנו אנו הפלמ"ח".
– 'ראבק, איך הגעתם?…
בחצר משטרת אום-רשרש נפגשים מפקדי שתי החטיבות. השעה אינה כשרה לוויכוחים. כולם לוחצים ידיים וכביטוי לאחוות לוחמים משגרים מברק משותף:
"העבירו לממשלת ישראל: ליום ההגנה, לי"א באדר, מגישות חטיבת הנגב פלמ"ח  וחטיבת  גולני  את מפרץ  אילת  למדינת – ישראל.  אילת  (אום – רשרש),
ט' באדר תש"ט".

מסדר העברת האחריות לחטיבת גולני (באדיבות ארכיון הפלמ"ח)

משאיות ברוקווי המתינו להסיענו לצפון. עלינו במשאיות וזזנו.  הייתה שתיקה. שקעתי בהרהורים: נדמה היה לי ששחרור אילת מסמל קצהו של נתיב ארוך ומפותל המעפיל במעלה, נתיב שבו הלכתי ביחד עם רבים מבני דורי. קצה הנתיב הוא סופם של דברים רבים: הוא קצה המפה, סביר גם שיהיה הקץ למלחמה. שחררנו את שטח המדינה היהודית מדן ועד אילת".

ובן גוריון – וודאי חלפו לנגד עיניו המראות העזים מביקורו הראשון באום רשרש וליבו פעם בראותו את חזונו מתגשם.
אותו יום רשם ביומנו: "זה היה המאורע הגדול ביותר בחודשים האחרונים, אם לא בכל מלחמת השחרור…"