ש י ט ה

עצרתי מולו. ניצב היה במרכז האפיק היבש עתיר הסחף וחלוקי הגיר הבוהקים. גזעו המעורטל המכוסה בקליפה יבשה בגוון חום – צהבהב בלט על רקע השמיים התכולים. ממרכזו של הגזע המזדקף אל על התפצל ענף ארוך אשר קצהו, כניגוד חריף לערוותם של הגזע והענף, היה מעוטר בסבך עלים ירוקים.
"מי אתה?" שאלתי.
"אני עץ", ענה בטון יבש.
"איזה עץ אתה? "
"שיטה".
"ומדוע אתה כל כך חשוף?  נראה שעוד מעט לא יישארו עליך עלים. אתה תיבול".
"זה בעצם מה שהולך לקרות. אני צמא. אין לי מים. זו השנה הרביעית שלא יורד גשם במדבר הזה. כבר ינקתי את שארית הרטיבות בעומק. זה נגמר".
"עצוב. יש לי מימייה. יעזור אם אשפוך מעט? "
"חבל, לא יעזור. לא יגיעו לשורשים".
"אז מה עושים? אתה עץ מקסים. חבל שתמות".
"אל תיקח ללב. פיזרתי פירות סביבי. יגיע הגשם, הזרעים ינבטו וצאצאיי יכסו את הערוץ. אולי תצלם אותי?  שיישאר משהו למזכרת".
צילמתי. עתה שמתי לב לפריחה האדומה המבצבצת מגוש העלים המיותם שבקצה הענף.
"מה הפרחים האלה? " תמהתי.
"אינם שלי".     
"אז למי הם שייכים? "
"לשיח שגדל עליי".
"ומה הוא עושה עליך? "
"זהו טפיל. קוראים לו הרנוג השיטים. הוא יונק מלשדי ומרווה צימאונו במימיי הדלים".
"איך בכלל הגיע לכאן? "
"ציפור בשם צופית שרוותה מצופו של הרנוג אחר נחתה עליי ונעצה בי את מקורה. בכך העבירה אליי את זרעיו הדביקים שנבטו והיו לשיח ענף".   
"זה נורא. הוא פשוט מנצל אותך".
"נכון. בהתחלה לא הפריע לי במיוחד, אך משהחלה הבצורת, הלכו והתמעטו המים וכך הגעתי לאן שהגעתי".
"ומה קורה איתו? עם ההרנוג? " 
"בקרוב יגיע תורו וגם הוא ימות. הוא מתגאה עדיין בפרחיו ובפירותיו העסיסיים ואינו יודע כי קיצו הולך וקרב ". 
"חבל. ממש חבל", אמרתי וחשתי כיצד תחושת עצבות אופפת אותי.
"ולי חבל על כל האחרים", נאנח.
"האחרים? למי אתה מתכוון? " 
"לכל אלה שחסו בצילי ונזקקו לי".
"מי הם? ספר לי עליהם? "
"אספר ברצון, אבל מדוע אתה עומד? תתעייף. אין לי אמנם טיפת צל עבורך, אבל תוכל לשבת ולהישען על גזעי".
"תודה", אמרתי והתיישבתי.
הוא לקח אתנחתא. חשתי כי כוחותיו הולכים וכלים. לא העזתי להפריע את מנוחתו. הרכנתי את ראשי והמתנתי.
"מכיר את הצבאים? " אמר לפתע בקול חלוש.
"קצת", עניתי, "אלה עם הקרניים. ידוע לי שהם רצים ומדלגים במהירות הבזק". "אמת. הם קלי רגליים ומסוגלים לגמוע מרחקים. למרות זאת אינם נוהגים להתרחק מאיתנו".
"מדוע ? "
"אנו מספקים להם מזון. הם ניזונים מהעלים הירוקים ומהפירות דמויי התרמילים המצויים אצלנו בשפע ".
"ומים? "
"גם מים. העלים והפירות מכילים מים בכמות מספקת, וכך אינם תלויים במקור מים אחר".
"איזה עולם…" אמרתי, "יושב עליך טפיל, מוצץ את המעט שבך, ואתה ממשיך לתרום לאחרים".
"תראה, גם הצבי תרם. לא היה כפוי טובה ".
"כיצד? " תמהתי
"את זרעיי היה מפזר לכל עבר באמצעות גלליו. הזרעים שלא אוכלו, נבטו והצמיחו עצי שיטה חדשים".
"נשמע לא רע. ומי עוד הסתייע בך? "
"היו רבים".
"למשל?"
"שכנה עליי חיפושית קטנה בשם זרעית. זחליה נהגו לזלול את זרעיי. כשהשלימו את מלאכתם היו מתגלמים בתוך קליפת הזרע וזו הייתה מגנה עליהם. והיה גם העשקוץ, פרפר לילה שהיה בונה עליי את ביתו דמוי הקוץ כדי להסתוות מהציפורים שנהגו לטרפו". 
"ממש חגיגת תחפושות, נראה שלא היה לך משעמם…"
"משעמם? כלל וכלל לא", ענה ופלט אנחה. "מה אתה יודע? הכול שקק כאן חיים. איזו פעילות ענפה, ואיזה קולות… ממש תזמורת".
"תזמורת?"
"כן. ועוד איזו. איך אוכל לשכוח את הציפורים, ציפורי השיר שהיו מצייצות ומזמרות ללא הרף. והחרקים… קח למשל את הגבנונית, זו שעל חזה ישנן  שתי בליטות דמויי קוץ. את עודפי המזון שמצצה ממני הייתה מוציאה בצורת הפרשה מתוקה. זה היה ממש מעדן שמשך אליו את הנמלים ואלו, משגבר עליהן הרעב , היו מתופפות על גבה כדי להגביר את קצב ההפרשה. והייתה גם העלעלית – חרגול נאה שהסתווה לעליי בעזרת צבע גופו הירקרק. הוי, כמה אהבתי להאזין בלילות לצקצוקי הזכרים שנועדו למשוך אליהם את בנות זוגם. אבל עכשיו כולם עזבו ונעלמו…"
"גם הנשרים, נכון? שמעתי שבזמנו קיננו עליכם".
"אמת, אבל זה היה מזמן. היו אלה עוזניות הנגב – הגדולות בנשרי הארץ שהיו נוהגות לקנן רק עלינו. גם אצלי קיננה אחת. לבסוף כולם נכחדו, בעיקר בגלל פעילותו של האדם".
לרגע השפלתי את ראשי. הוא חש במבוכתי ועצר את שטף דיבורו. 
"כן", הנעתי ראשי בהסכמה. "אני מיצר על כך".
"יש לי הרבה מה לספר", אמר לאחר שהייה קלה, "אבל מתחיל להיות לי קשה. לו היה בכוחי, הייתי ממשיך ומספר לך על עולם ומלואו, על עשרות החרקים, העכבישים…"  
חשתי בעייפות המשתלטת עליו. לא רציתי להלאותו יתר על המידה וגזרתי על עצמי שתיקה. 
"כוחי הולך ואוזל", נאנח, " נראה כי לא אאריך ימים".
קולו הלך ונחלש. ישבתי מחריש והתבוננתי בסדקים החרוטים בגזעו, בנמלים המחררות את גופו ובקליפתו היבשה והמתפוררת.
עץ בודד במדבר, אמרתי לעצמי, סביבו עולם שלם של יצורים חיים התלויים בו ונהנים מחסדיו ובהגיע יומו נתונה כל דאגתו אליהם, אליהם בלבד.
"עץ", לחשתי, "חיזקת אותי".
לא ענה. ניצב היה במקומו זקוף ודומם. 
ליטפתי אותו בעיניי. העפתי מבט חמלה לעבר ההרנוג הפורח והלכתי.

נחל שני דרומי – שיטה ועליה הרנוג השיטים