ה מ ד ב ר

יופי מיוחד לו למדבר .
רשמיו, כך אומרים, אינם טבועים אלא בלבם של "משוגעי המדבר" בלבד – טייליו וסייריו המושבעים.
אך לא כן הוא. נראה כי מקורה של דעה זו נעוץ באלה אשר נמנעו מלתור בו והוקירו רגלם משביליו.  האחרים, אשר השיגוהו במסעותיהם, ניצודו עד מהרה בכבלי קסמיו, ניצתו, נדלקו באהבה אליו, ועמם נסחפו אף אלה מ"קשוחי החבורה" – אותם האדישים שהולכים היו תמיד וארשת פניהם נסוכת לגלוג וקפואה אל הנוף כאומרים: "מה צחיח הוא ושמם… ועל זאת תרגשו?"
עד לרגע מסוים –
עד לאותו רגע בו נעור המדבר וניצב במלוא אונו והדרו והיה לכובש אדיר, לופת במלתעותיו וחובק קרבנותיו.
והיו מפרפרים בין שמים וארץ והיו עד מהרה נכנעים. 

נמוגים ערפילים בדמדומי בוקר ונגלה קסמו של המדבר. 
יקום נסוך שלווה –
שלווה, אותה מרחבים בלבד עשויים להקנות. אפופה באווירת חרות, בלתי מפרעת,
בלתי מדחסת במכבש המאה.
-מאה של רעש ושל לחץ וקצב.
נמוג כאן הקצב. נעלם כלא היה. רק תנועה נמשכת – זרימתו האיטית של הזמן
אל האין- סוף.

סובב לו היקום ובנתיבה תנוע השמש. קרני אור פורצים לכל עבר, שוטפים בנגוהות כל פינה חבויה וגורפים שיירי אפלולית דחוקה. אט אט ייעור המדבר ויחשוף צפונותיו לרווחה. פראות משובבת וערבוביה משתוללת בכול. צוקים בהזדקרותם אל על וגושי הענק בנחיתתם אלי תהום. פסגות גרניט נישאות כבהינף יד, שנונות וחשופות כביום היוולדן ושסועות במחדרי סלע כהים הנעוצים בן כבתער. למרגלותיהן, שרועות, כרועות השכבות כשהן נטויות וקמוטות, כאילו יד אדירים מעכתן. בחיקן, חבויים קניוני הענק, לפותים ופעורים, ובחובם יטמינו ממיטב מכמני הנוף – סודותיו ורזיו.
מתגמדת לה הנפש,  מצטמק הגוף. אדם – מול ההוד הנורא, הנצחי.

חמה תיקוד בצהרי יום ואדים יעלה המדבר.
מישורי אין קץ יצהיבו ותעייף העין מחזות. חמאדות שטוחות 
לכל עבר. לא צל קמט וללא צל, רק ברק חצצים מסנוור וחד.
וקירות הגרניט ככבשן. ילהטו, יקרנו, כגחלים ינשופו, כנחש אל טרפו.
ואדים יעלה המדבר, והפכו למקסם שווא.
והיה כמתעתע, עיתותיו
כעומדים מלכת.

כחישוק תתגלגל החמה ותרד. 
ובאה שעת הערביים ועמה שעתו של המדבר.
עוד רגע יהפוך עורו והיה מראהו אחר. בשלל נוצות יתקשט. עין לא תשבע מחזות בשפעת גווניו- אוצרותיו.  סלעי הגרניט הכהים, השחומים, אבני החול על צבעיהן העזים באדום, וורוד או צהוב… וחרסיות ירוקות כגוון הברקת.
וקרני שקיעה מפזזות בינות לצוקים, וצללים נמשכים אל חיק נקיקים…
וניצב האדם וצילו מתמשך אל הנוף.

ולעת ערב יעמוד לבדו
בבדידותו. 
כאן, בלב מרחבים, במרומי שיאים, רחוק מדופק וצומת המאורעות החולפים
נשלפת היא במלוא עצמתה. בדידות האדם, יחידי – אל מול איתנים, אל מול יקום
שנברא בטרם היות האדם וממרום פסגותיו יחזה אל הנצח.
בדידות המתכנסת אל מול מרחבי אין סוף. 
ונושל האדם מכסותו. עירום יעמוד –
עירום אל היקום, הנוף, ההוויה,
עירום אל עצמו, אל נפשו- פנימה.

ברדת חשכה תעלה מן המדבר הרעות. 
כביד אמן טוויה. לא רעות שפתיים 
אלא זו שבתחושה.
נאצלה באווירת פסגות,
מלוכדת במועקת השממה,
מחושלת בסדן המאמץ והאתגר,
מתעצמת בגאותן של חוויות.
רעות – 
הפורצת לאורה של מדורה,
משתלהבת בעשן גחלים לוחשות וצלילי
שירה ענוגה, זכה וחרישית 
אשר רק המדבר
ידע כמותה. 

פנים רבות לו למדבר.
אולי משום כך כה נקשרנו אליו. משום שמוצאים בו אנו את עצמנו ודמותנו, על מאוויינו ותהפוכותינו…
או אולי אל המסתורי שבו נמשכנו?  אל הרז, הנעלם  הבלתי ידוע…
או שמע הרצון לטבול במימיו של הנצח? לשהות במחיצתו, לגלות טפח מסוד קיומו…
נסתרה דרכו של המדבר – כן דרכו של האדם

אילת 1968