פרקי שירה ופרוזה לירית

מתוך פנקסו של ישראל חברוני

בוא איתי למדבר
בוא איתי למדבר
בוא איתי למרחב
בוא איתי אל הלב הפתוח
אל הרוח העולה
אל הנשמה המתפשטת.

בוא איתי אל החיבוק שאינו
צריך לידיים, אל הנשיקה
שאינה צריכה לשפתיים.

הַמַרְאָה הגדולה
השמים הם המראה הגדולה של המדבר.
בזמן שהמדבר מסתכל בשמים הוא
רואה את עצמו. אז הוא נחרד
למראה לבושיו הזרים, מתנער 
מהם וחוזר למערומיו הנצחיים.

התפשטות
אני נמשך אל המדבר מפני שהוא מכריח אותי להתפשט, כמוהו,
מכל מותרות. 
במדבר, בסופו של דבר, אני פוגש את עצמי, במערומיי.

חופן  חול
מה יש בו, בשקט של המדבר, שהוא כל כך 
מדַבֵר?
מה יש בהם, בקווי האופק הרחוקים, הבלתי
נתפשים, שהם כל כך קרובים, נוגעים, 
תופשים?
מה יש בהם, בחולות הנודדים, במרחבים 
העצומים, במישורי הַחֲמָדָה הלוהטים, 
בארץ לא עץ, לא שיח, לא עשב, מה יש 
בהם שאין בנאות דשא, מפלי מים, חורשים 
עבותים, יערות עד וארץ מניבה פרי?

מה יש בו, בחופן החול החומק מבין 
אצבעותיך שאין למצאו בחופן אדמה 
שחורה, בוצנית מבטיחה וממשית?

פרח מתפלל
מה אני עושה כאן, במדבר?

אני מבקש להיות גרגר חול
זרע טמון
שורש צמא
פרח מתפלל.

כאן, במדבר, על פני החול הזך, תחת 
השמים הטהורים, אני מבקש לשוב ולהיות

ראוי.

ת ו ד ה
מכל המקומות בעולם 
כאן 
במדבר הזה 
אני לומד לומר
תודה: 
תודה על טיפת מים 
תודה על פיסת צל.

כאן 
במדבר
מופשט מכל
אני לומד
שגם שם 
בעירי
או בכפרי 
היכן שכביכול
יש לי כל :
בית
משפחה
עושר אושר וכבוד
בעצם-
ידיי ריקות 
ולִבִּי חלל 
ולה' התודה 
על כל נשימה

רצוֹא  ושוֹב
פירורים
צאת אל המדבר
זה לצאת 
מעצמך 
המיושב
המאורגן
המגובש
אל הבלבולים הגדולים 
התֹּהוּ  ובֹהוּ
השיטפונות
סופות החול
ושם 
בין ארץ ושמים

להתנפץ בין סלעים
להשתלח מראש צוקים
להתפרק אברים אברים.

ובדרך חזרה
הביתה
לקבץ את כל פירורי התֹּהוּ 
לאבן קטנה
יקרה

סְגוּלִית.

 עקדה
לצאת
אל המדבר
זה לצאת
אל הענק
האדיר
הקדמון
זה לחזור
אל מעשה בראשית
להיות חלק
מבריאה קדומה
להיטמע באינסוף

לשוב
מן המדבר
זה לשוב
אל הזעיר
המצומצם
המוגבל
להתייסר
בייסורי עקדה
האוסרים
לוחצים
מהדקים
עוד לבנה
קטנה

בבית המקדש

הארה
לצאת אל המדבר
זה לוותר
על ארבע פינות
של בטחון
להתמסר
אל הרוח הגדולה
להינשא
אל הר האלוקים
חורבה.

לשוב מן המדבר
זה לשוב
ממרחבי אין קץ
לד' אמות של הלכה
לצמצם
את הרוח הגדולה
למשפט
מילה
אות זעירה
חובקת

נצח.

ולצאת ולשוב
ולצאת ולשוב
ולהזרים
דקדוקי הלכה
ברוח הגדולה
ורוח גדולה
בדקדוקי הלכה
ולצאת ולשוב
ולשוב ולצאת
ושוב לצאת
ושוב לשוב
ולהיעצר
יום אחד
הלכה בשמאלך
רוח גדולה בימינך
ובמחיאת כף
אחת
להאיר כל עולמים.

נתיב האוהבים
המלחמה על צלם אלוקים

אחת למאה שנה אני הולך אל המדבר, חופר בור גדול וקובר בו אלף זרועות, אלף פיות,
אלף זוגות עיניים ועוד אלפי אברים שגידלתי על פני גופי בארצות השפע הגדול.

כך אני עושה אחת למאה שנה, יוצא אל המדבר, קורע מעליי את המיותר וחוזר אל מקומי הרגיל, מוזר לְאֶחָי ששכחו צורת אדם ולו מספר אברים כמספר אברי תינוק.

ומכיוון שמוזר אני לְאֶחָי הרי אני נעשה מוזר לעצמי ומתחיל לגדל יד על יד, עין על עין,
ראש על ראש, עד אשר אכרע תחת המשא, אלך אל המדבר, אחפור בור גדול, אקבור בו
וכו' וחוזר חלילה.

והמלחמה הזאת אין לה סוף
והצעקה הזאת אין לה סוף
והתפילה הזאת
תעלה
עד אינסוף.

במקום שבו חֲדֵלָה הארץ הנושבת נִפְרָשׂ המדבר הגדול. עמדתי בין שניהם, רגלי האחת על
אדמה עידית מוצקה והשנייה על חול נודד. גופי נחצה לשניים ומלחמה אדירה פרצה
בתוכו, מלחמת המזרע והישימון. הררי חול נסעו ובאו מן המדבר, וצינורות, מחרשות
ומכבשים עלו לעומתם מן הישוב. זו הייתה מלחמה כואבת שעלתה מכפות רגליי, הציפה
את גופי, אך לא הגיעה אל כפות ידיי ולא חדרה לתוך לִבִּי על אף שנחשבה למלחמה
הגדולה עלי אדמות. כפות ידיי עסוקות היו בליטוף החול הצמא מכאן, רגבי האדמה
הרוויים מכאן, ושקילתם זה לעומת זה לאַזְנָם זה עם זה.

ובלִבִּי – התחולל ריקוד אהבה בו היה
המדבר כנפיים לארץ הנושבת
והארץ הנושבת
רגליים
ל מ ד ב ר